שינויים

אני אוהבת לכתוב, אני משתדלת לכתוב הרבה, לא תמיד זה מצליח לי, אני כותבת הרבה בראש, דפים שלמים שלא נכתבים ממש. אני כותבת את עצמי כאן, ולא רק כאן, כמו שאני, כמו שאני יכולה. אני כותבת את האושר והשמחה את העצב והכאב אני כותבת את הכעס. את ההנאות הקטנות, ואת העונג העצום.

תוך כדי קריאה מתגבש לו דימוי, נבנית דמות וירטואלית של מי שאני. אבל זה רק פן אחד, חלקיק מהשלם, רק פריים אחד מתוך סרט באורך מלא. והרי אפילו ללבן יש גוונים.

סוס, הסוס שאני רואה בראש שלי כעת שונה מהסוס של כל מי שקורא כעת את המילה. הוא יכול להיות שונה לא רק בזן, מין, גובה, צבע או הזווית בה אני מתבוננת בראשי על הסוס, אלא גם מה הוא עושה, אוכל? דוהר? עומד? בועט באוויר? מרחרח סוס אחר... הסוס שלי שונה משלך. (סקרנות, האם הסוס שלך השתנה תוך כדי קריאה?)

וכשאני כותבת משפט כמו "מלטפת אותו במבט ומחייכת" התמונה שנמצאת בראש שלי שונה לחלוטין מהתמונה אצלו, אצלה או אצלך, היא אפילו שונה אצל אותו אדם אותו ליטפתי במבט ואליו חייכתי, על אף שהיינו באותו הרגע בזמן ובמקום.

בפרופיל שלי אני כותבת שניתן למצא אותי בין דפי הבלוג שלי, יש בזה מן האמת, הרי אני יוצקת את עצמי עם המילים הנכתבות, לא רק התוכן, אלא גם בדרך בה התוכן הזה נכתב. ועדין גם מי שקורא את הכתוב יוצק את עצמו לנקרא, והתוצרת היא בעצם מן ערבוב כזה. כמו שתי תמונות של סוס.

אך מה קורה כשהדימוי הזה, התמונה הזו שאנו יוצרים בראש עוצרת אותנו?
מונעת מאיתנו לעשות דברים? מה אז?

החלון לידי נפתח, ורוח חזקה נושבת פנימה, נושאת עימה את הריח של בוקר חדש, ומה שלי מריח כמו מליחות קלה של ים. המיינות עסוקות כבר כשעה בשירי בוקר טוב, לעיתים קרובות הן ממש מתיישבות על הסורגים.
אני חושבת שאחזור למיטה לנמנם קצת לפני שאקום לעבודה. אני ערה כבר איזה שעתיים.

אני אוהבת את התמונות שלי.