מגרש משחקים

בחודשיים האחרונים החיים שלי השתנו מאוד והשינוי אירע במספר פעמים. לכאורה, השינוי הזה לא היה צריך למצוא חן בעיני אבל בסופו של דבר אני מודה לו.

העבודה החדשה שהתחלתי בתחילת יולי הסתיימה. זו הפעם הראשונה שאני מסיימת עבודה מכיוון שיש לי את כל הכישורים הנדרשים והם אפילו מאוד מרוצים ממני אבל חסר לי ידע בשני תחומים שבעקבות מספר תנאים אין להם כרגע את היכולת והזמן ללמד והם צריכים מישהו שכבר יודע את הדברים הללו. אפילו הציעו לי להשתלב באותו מקום עבודה במשרות אחרות ולרגע שקלתי את זה. הבוסית שלי שם היא אישה נפלאה - איכותית מאוד הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית, נותנת המון גב והמון תמיכה לעובדים שלה והיא הציעה לי את כל העזרה שאצטרך כדי לבחור תפקיד חדש שיתאים לי והבטיחה שעד שאמצא תפקיד אחר אני איתה.

ברגע הראשון כעסתי. הכעס הזה נמשך יומיים וחצי בערך ושמחתי לגלות שהוא נגמר מהר מאוד. זה היה משמח גם בגלל שכעס אף פעם לא עושה לי טוב וגם בגלל שהתחלתי לראות את הצדדים החיוביים שהשינוי הזה הביא איתו.

בסופו של דבר החלטתי לסרב למשרות האחרות שהוצעו לי באותו מקום עבודה. סירבתי מפני שבאתי לשם לצורך תפקיד מאוד מסוים בתחום שבו אני רוצה לעבוד. סירבתי מפני שאני רוצה לחפש תפקיד אחר באותו תחום, מפני שאני לא מוכנה להתפשר על משרה שאני מתחילה לעבוד בה בלב לא שלם ובלי מספיק התלהבות. ובעיקר - סירבתי מפני שיש לי את האפשרות לעבוד משרה מלאה במקום העבודה השני, לקרוע את התחת ולהרוויח יותר. אני אוכל לחסוך כסף ואוכל גם לחפש משרה אחרת בתחום שבו אני רוצה לעבוד. אוכל לחפש בנחת, בלי לחץ ולדעת שאני לוקחת רק את המשרה המתאימה ולא מתפשרת בגלל לחץ כלכלי או מכל מניע אחר.

בשבועיים האחרונים אני חושבת איך לקדם את עצמי לתחום שאני רוצה לעבוד בו. אין לי ניסיון בתחום וזה דבר מאוד בעייתי. אני יודעת שיש לי את הכישורים, אני שמחה שעבדתי חודש בתחום הזה, למרות שעבדתי רק חודש. למדתי עוד קצת על התחום והפעם מבפנים. למדתי שאני מסוגלת להתקבל לעבודה בתחום ואני יודעת שבפעם הבאה אתקבל ואשאר בתחום. בסך הכל, אני רואה את החודש הזה בצורה מאוד חיובית, אפילו שהוא הסתיים אחרת ממה שציפיתי ורציתי.

קיבלתי כמה החלטות - אני לא הולכת לחפש עבודה אחרת במשך חצי שנה לפחות. זו החלטה קשה מאוד עבורי כי קשה לי לעצור את עצמי מלהציץ בלוחות דרושים, לראות משרות שאני רוצה ולא להציג מועמדות. כל פעם אני עוצרת את עצמי, מזכירה לעצמי שזה לא הזמן, שהבטחתי לעצמי כמה דברים ושזה הדבר הכי נכון כרגע.

אני חושבת על אפשרות של ללמוד תואר שני בחו"ל. בניגוד לארץ, לימודי תואר שני בחו"ל כוללים הכשרה מעשית שתיתן לי את הניסיון שאני צריכה. בינתיים אני מבררת ובמקביל זה נראה מאוד קוסם ומאוד קשה.

אני חושבת על כל כך הרבה דברים. אני רוצה ללמוד כתיבת פרוזה, לתת לעצמי כלים שישכללו את הכתיבה שלי, את הכתיבה מהסוג שאני לא מעלה לפה מפני שאני לא מרוצה ממנה מספיק.

כל כך הרבה דברים רצים לי בראש כרגע. כל כך הרבה אפשרויות ואין לי שמץ של מושג במה לבחור. כאב ראש אחד גדול? דווקא לא. אני מאוד נהנית משלל האפשרויות שעולות ומהאפשרות לבחור את מה שנכון לי ומתאים לי בלי לחץ. עכשיו אני רק צריכה ללמוד להירגע קצת, לקחת את הזמן ולהחליט בשקט מה מתאים. אני צריכה לתת לזמן זמן כדי שהדברים ישקעו וראבאק, זה קשה! אז כל כמה זמן אני מזכירה לעצמי - רגע! עוד לא! הבטחת! וממשיכה לחכות בשקט. עוד שיעור מתחיל.