מגרש משחקים

לפעמים אני בתוך בועה.
מפריחה לעצמי בועות, כמו בועות סבון, רק שהבועות שלי מחזיקות מעמד יותר זמן.
בונה סביבי בועה נוצצת, שקופה מהצד שלי כדי שאוכל לראות את העולם ואטומה
מהצד השני, שלא יוכלו האחרים לראות מה עובר עלי. רק יחידי סגולה מורשים
להשקיף מבחוץ על הנעשה בבועה. רק הם יודעים מה קורה שם בפנים.

הבועות שלי שונות אחת מהשניה. הן צצות לעיתים (לפעמים אני מסתדרת בלעדיהן,
בלי בועות בכלל, חשופה אל העולם) וחיות למשך פרקי זמן שונים. יש בועות קצרות
שצצות ופוף! מיד נעלמות. יש בועות שמחזיקות מעמד הרבה מאוד זמן, לפעמים מעל
ומעבר למצופה.

הבועה נותנת לי שקט, שלווה, מרחב פנימי שבו אני קיימת לבדי, מכניסה רק את מי
שאני רוצה מתי שאני רוצה. הבועה מגנה עלי כשאני נמצאת בחוסר וודאות, כשאני
חוששת, דואגת, מפחדת, כשהעולם נראה לי מבולבל ולא וודאי, כששום דבר לא נראה
נכון והכל נראה עקום ומבולגן.

הבעיה בבועות היא שקורה שהן מגנות יותר מדי. לפעמים הן מדגישות יותר מדי את
כל התחושות האלה ואז קשה לראות את הדברים בפרופורציה ולדעת מה נכון ומה לא.
במצב כזה הן מגבירות את חוסר הביטחון שיצר את הבועה ובמקום ללמוד איך להתמודד
אני עסוקה בלא להתמודד כי מפחדת שאם אגיד מה אני רוצה וצריכה, אם אתפוס לעצמי
מקום מול האדם שמולי - אגלה שאני בכלל לא מחוברת למציאות ושהצד השני לא חושב
ומרגיש כמוני בכלל. מודעת לכך שיכול להיות שהצד השני מרגיש בדיוק כמוני וחושש
בדיוק כמוני אך מרוב שהפחד משתק עדיף לא לעשות כלום מאשר שתתפוצץ הבועה
ואשאר אני עם רסיסי בועה, רסיסי ביטחון עצמי ובלי האחר.

אז מה עושים כשיודעים שהמצב בעייתי אך קשה להפטר ממנו?
יודעת שאני צריכה לאט לאט ללמוד להגיח מהבועה כשהיא סובבת אותי.
ללמוד להוציא אף קטן החוצה, לרחרח קצת, להכיר את העולם ולחזור שוב לחיקה המוגן
של הבועה. ככה כל פעם להוציא אף האף קצת יותר ולאט לאט להוציא עוד כמה איברים
חוץ מהאף עד שארגיש בטוחה מספיק.
אומרים שכל מסע מתחיל בצעד אחד קטן. אז הנה הצעד הראשון.