לפני 18 שנים. 28 באפריל 2006 בשעה 15:15
בוקר טוב עולם. מתחיל היום בשקט ובשלווה. אפילו הכביש היה רגוע היום ואני באוטו, שרה לי יחד עם הרדיו. הכל שקט, כל כך נעים, רגוע וכייף. הלוואי שכל השבוע היה ככה.
ואז היא באה ומספרת את החדשות והכל נעצר. שוב זה קורה, פעם חמישית (לפחות) בעשרה חודשים סך הכל. הענן שריחפתי עליו מתחיל לנחות, מתקרב לאט לאט אל האדמה. אני בהלם. ה-ל-ם! רק אתמול דיברתי איתה והיא אמנם נשמעה קצת חלשה אבל לא משהו רציני. לא תיארתי לעצמי שהסוף כל כך קרוב, שהוא כבר מחכה לה בפינה. הכל נראה חולף. הכל נראה זמני. השקט משתנה לשקט מסוג אחר. שקט של הלם, צער וחוסר אונים. דממה חרישית שעוטפת את כל כולי.