מגרש משחקים

אתה לי ארץ / יורם טהרלב

אני פוסעת חרש בשביליך
אני נוגעת בעשבי הזמן,
אני לומדת את כל משעוליך
חונה ליד כל מעין.

אני הולכת במסע אליך
האדמה עיקשת וצרובה,
אני לאט פורחת בין סלעיך
כמו איילה תועה בערבה.

אני יודעת עוד רבה הדרך
אבל אלך בה עד יכלה כוחי.
אתה לי ארץ אבודה לנצח
אך שורשיך כבר בתוך תוכי.

תן לי זמן, הושט לי יד,
עד נגלה ביחד את הארץ.
אני יודעת עוד רבה הדרך,
אך שורשיך כבר בתוך תוכי.

אני מוצאת במסתרי החורש
פינות בן לא דרכה עוד אהבה
ובצילן אפול מוכת סחרחורת,
הזאת הארץ הטובה?

אני יודעת עד ימי יתמו
לא, לא אבואה עד עמקי ליבך,
אך מה יפה הדרך בה השארתי
את פסיעותי שלי על אדמתך.

אני יודעת עוד רבה הדרך
אבל אלך בה עד יכלה כוחי.
אתה לי ארץ אבודה לנצח
אך שורשיך כבר בתוך תוכי.




אני מאוד אוהבת את השיר הזה. תמיד אהבתי אותו ותמיד הוא
דיבר אלי ועכשיו אני מרגישה שהוא מדבר אלי אפילו יותר מתמיד.
מרגישה בזמן האחרון שאני במסע. אני צועדת בדרך מופלאה,
קוראת, רואה, מסתקרנת, מציצה.
מציצה לאתרים, מציצה לעולמות אחרים,
מציצה לתוך עצמי ולתוך עולמם של אנשים שנותנים לי הצצה
חטופה או עמוקה לעולמם.
מסתכלת עמוק לתוך עצמי, משוחחת עם אחרים על מה שעובר
עלי ומשתדלת לא להיבהל.
למדתי בזמן האחרון שלפעמים כשאני נתקלת בדברים שחדשים
לי, שעד היום הייתי פוסלת מיד, אני מעדיפה לקחת קצת זמן
לחשוב על הדברים, אולי להתחבט עם אנשים אחרים ולשמוע עוד
שעות ולפעמים הדברים נראים לי אחרת ואני מקבלת אותם, אם
קבלה מלאה ואם חלקית.
אני נמצאת היום במקום אחר וברור לי שעוד זמן מה אהיה במקום
שונה לגמרי. אני נהנית מהמסע, מהנוף, מההליכה, מהדרך,
מהאנשים שאני פוגשת בדרך וממה שהם עושים לי, ממה שאני
עושה להם.
וטוב לי. פשוט טוב לי ואני נהנית מכל רגע 😄