"כשהייתי בת שתים-עשרה התברר לי שאני שמנה. אבי אמר לי זאת והצביע על החלק הפנימי של ירכי וזרועותי בידית מחבט הטניס שלו. אני זוכרת ששיחקנו, ואני הייתי סמוקה ומיוזעת, מאושרת וזוהרת מן התנועה. תצטרכי לשים לב, אמר לי, ונגע בי בידית, עד כי הבשר העודף היטלטל קלות. גברים לא אוהבים נשים שמנות.
ואף על פי שזה לא היה לגמרי נכון - היו גברים שאהבו אותי, והיו אנשים שכיבדו אותי - נחרתו בי דבריו כל שנות בגרותי כמו נבואה שהתגשמה, ואני ראיתי את העולם דרך הפריזמה של גופי, ותחזיתו של אבי...
...היו אלף מילים שיכלו לתאר אותי - חכמה, משעשעת, נעימה, נדיבה. אבל המילה שבחרתי - המילה שחשבתי שהעולם בחר למעני - היתה "שמנה"...
...האמת היא כזו: אני בסדר כפי שאני. ותמיד הייתי בסדר. לעולם לא אהיה רזה, אבל אהיה מאושרת. אוהב את עצמי ואת גופי בזכות מה שהוא יכול לעשות - מכיוון שהוא חזק ומסוגל להרים דברים, ללכת, לרכוב על אופניים במעלה גבעה, לחבק את האנשים שאני אוהבת ולטפח חיים חדשים. אוהב את עצמי מכיוון שאני מוצקה. מכיוון שלא נשברתי, וגם לא אשבר.
אתענג על טעם האוכל שלי ואיהנה מחיי, וגם אם נסיך החלומות לא יבוא לעולם - או גרוע מזה, גם אם יעבור על ידי, ישלח אלי מבט של הערכה ויאמר לי שיש לי פנים יפות וחבל שלא אעשה דיאטה - אחיה עם זה בשלום".
טוב במיטה / ג'ניפר ויינר, עמודים - 334-335.
הרבה מהתקשורת שלי מול העולם מתווכת על ידי גופי. אני חייה עם הגוף הזה כבר 28 שנים ומאז סוף התיכון והצבא הגוף הזה גדל לו עד שהתייצב על משקל מסוים שבו אני נמצאת כבר כמה שנים. קשה לי להגיד שאני חייה עם המראה שלי בשלום ושיש לי דימוי גוף חיובי. גופי ואני חיים ביחד במן סוג של פשרה, במין הבנה שאני כאן והוא כאן, שאף אחד לא הולך לזוז מפה בעשרות השנים הקרובות וגם אם ישתנה משהו באחד מאיתנו תהליך השינוי הוא ארוך.
ניסיונות לשינוי היו כבר המון - מספר דיאטות שנואות שברובן ירדתי כמות כזו או אחרת של ק"ג ואחרי כולן, ללא יוצא מן הכלל, העליתי את הכמות שירדה פלוס תוספת כלשהי. התהליך האחרון, שאני נמצאת בו כרגע, הוא תהליך משולב של טיפול פסיכולוגי וייעוץ תזונאי (הרזייה ללא דיאטה). בעיני מדובר בשילוב הכי טוב שאני מכירה אך גם הוא לא קל בכלל. אני מתקדמת יפה בשיחות הטיפוליות ומרוצה מעצמי מאוד. המשקל, לעומת זאת, נשאר תקוע ואם יש תזוזות הן קטנות מאוד והדבר נמשך כבר הרבה זמן.
החווייה שלי את גופי מורכבת גם מההתמודדות שלי עם מסרים שונים שאני מקבלת - מהוריי, מאנשים שונים שהכרתי במסגרות שונות, מאנשים זרים יותר או פחות שמרשים לעצמם להעיר על משקלי ולהכנס לפרטיותי, מהמסר החברתי שמקדש את הרזון, מרופאים שמסבירים לי שלא בריא להיות שמנה. ובתוך כל זה נמצאת גם אני, זו שמנסה לחיות עם הגוף שלה אך מתקשה. זו שמנסה ללמוד לאהוב את מה שיש כרגע אבל שומעת ברקע את הקולות האחרים. זו שמתלבטת האם השלמה עם מה שיש כרגע לא תפריע לניסיונות לרדת במשקל.
כשאנשים חדשים מכירים אותי הם רואים קודם כל את גופי. רק אחר כך אני פותחת את הפה והם מגלים שאני חכמה, מצחיקה, אינטלגנטית, חברותית, מעניינת ועוד. אני משתדלת להקיף את עצמי באנשים שאוהבים אותי בזכות או למרות המראה החיצוני, שמחכים להכיר את בת האדם שאני ורק אז להחליט אם אני מוצאת חן בעיניהם או לא. בצד השני של ההכרות נמצאת אני. זו שבוחנת האם האדם החדש רוצה להכיר אותי או את הדימוי שנשקף לו מהמראה שלי, דימוי שחלקו מתבסס על סטיגמות ודעות חברתיות שונות לגבי השמנה - דעות שליליות בעיקר - ולא על הכרות עם בת האדם שמאחורי הגוף. במיוחד אני בוחנת גברים חדשים שמנסים להכנס לחיי. כנראה שעם השנים ועם התגובות השונות של אנשים סביבי למדתי לראות את העולם דרך הפריזמה של האחר. לראות קודם כל את גופי ורק אחר כך את מי שאני ולכן אני מיד חושדת באחרים.
בינתיים אני למדתי ולומדת לראות את מי שאני. אני יודעת מי ומה אני, אני עדין מגלה כל יום דברים חדשים על עצמי, מעריכה את עצמי ומקיפה את עצמי באנשים שמעריכים אותי, אבל אני יודעת שלא כל אחד רואה אותי כמו שאני כבר בהתחלה ולכן עדין חושדת במידת מה. הייתי רוצה להיות יותר שלמה עם עצמי, פחות חשדנית, לתהות קצת פחות לגבי הכוונות של כל אחד שמתקרב. אני יודעת שזה תהליך ארוך וקשה. יצאתי לדרך כבר לפני זמן מה, נראה לאן היא תוביל.
לפני 17 שנים. 27 במאי 2006 בשעה 14:04
