לאחר שנאסר עלי לבצע פעולה כלשהי במשך שבועיים קיבלתי ביום שישי שעבר רשות לבצע את הפעולה. זמן ההמתנה היה שילוב של עינוי ועינוג. מצד אחד, מתגרה מאוד מכך שאסור לי ומצד שני, מחכה שכבר אוכל לבצע את הפעולה, מתמודדת עם רגעים בהם מתעורר בי רצון פתאומי לבצע את הפעולה שאני כל כך רגילה לה אבל לא יכולה כי הוא לא מרשה לי. הוא לא מרשה לי ואני רוצה לעמוד בציפיותיו, רוצה להראות לו שאני מסורה, חזקה, שאני מקשיבה לו ומתעלה על עצמי עבורו, שיש לי רגש כלפיו ולכן אני רוצה לרצותו.
אז ביום שישי ניתן האישור - את חופשייה לבצע את הפעולה. רציתי לחכות עד יום שישי בערב כדי שיוכל להיות שותף אך לא יצא והאמת, התאכזבתי. ביום שבת עשיתי סופסוף את מה שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן והתחושה הייתה שונה, תחושה שלא הכרתי קודם. תחושה עילאית של משהו שחיכיתי לו המון זמן ולכן האפקט שלו התעצם. הייתי מאושרת. הצטערתי שלא יכולתי לחלוק זאת עימו אבל עדין הייתי מאושרת.
לאחר כמה שעות הבנתי פתאום שאני חופשייה. עדין לא נאמר לי שהפעולה אסורה עלי שוב ולכן אני יכולה לבצע אותה שוב ושוב עד שתינתן האות 😄 איזה אושר גדול הביאה המחשבה הזו. ההבנה שבאה מיד אח"כ הייתה שבעצם אני מרגישה כמו ציפור בכלוב שמישהו בא ופתח את דלת הכלוב שלה והיא עומדת על הסף, מודעת לכך שהיא יכולה לצאת מהכלוב, לעוף לאן שרק רוצה, להיות חופשיה. אבל הציפור חשה טוב בכלוב. היא חשה בטוחה, מוגנת, אהובה. היא יודעת שלמרות שנמנעים ממנה דברים מסוימים בעליה דואג לה ושומר עליה מכל משמר. היא מתלבטת - האם לצאת מהכלוב? אולי לצאת להתעופף קצת ולחזור חזרה הביתה לכלוב? ואולי פשוט להישאר בכלוב?
אני הציפור הזאת. עד היום התרגלתי שאני שולטת בכל מעשיי ופתאום גיליתי שכשהוא שולט על מעשים מסוימים דווקא טוב לי. אני עדין צריכה להתרגל להיבטים מסוימים בשליטה שלו, עדין רוצה לפעמים להיות ציפור חופשיה אבל גם אוהבת את הכלוב שאנחנו בונים לי. אז בינתיים הציפור יוצאת לסיבוב קצר בחוץ, תתעופף לה קצת ותהנה לה ואח"כ תחזור לכלוב שלה. תחזור אליו מרצונה.
לפני 17 שנים. 28 במאי 2006 בשעה 15:48
