מגרש משחקים

אתמול בערב הייתי בחברתן של מספר נשים יקרות ועלו לי כמה מחשבות.

חשבתי על היכולת שלי לספר לאנשים שאני בדס"מית ועל המחירים שאני משלמת כתוצאה מהיכולת או אי היכולת לספר על כך. החברות שלי יודעות וקיבלו את זה בצורה מקסימה ומפרגנת. אחותי יודעת והוזהרה לא לספר לאף אחד אחר מהמשפחה אחרת אני מצליפה בה :). חברות קרובות מהעבודה יודעות. יש מקום שאני מתנדבת בו והנשים שישבתי איתן אתמול הן משם. דיברנו על הציפייה שמשדרים לנו שם ליישר קו לפי מדיניות מאוד מסוימת. זה מקום שעולם התוכן שלו עוסק בפמיניזם ובשליטה ויש לי קושי עצום לספר שם על החלק הזה שבי כי אני יודעות שחלק מהשומעות יגיבו בהרמת גבה ואין לי כוח להרמות גבה. אני יודעת שיהיו שם גם תגובות מפרגנות אבל אני חושבת שאני עדין מפחדת מאיך שיראה אותי החלק המרים גבה ומה זה יעשה למקום, למעמד, לתחושה האישית שלי ולהתפתחות שלי שם. אז בינתיים אני לא מספרת וקשה לי עם זה מאוד. הקושי הוא קושי כפול מכיוון שאני מאוד מפחדת לספר שם וגם מאוד קשה לי שאני לא יכולה לשתף שם בחלק מהותי מחיי.

אתמול דיברנו גם על טוטאליות. דיברנו על ההתמסרות שלנו לפעילות במקום הזה ועל כך שככל שאת יותר מתמסרת ויותר טוטאלית כך יותר קשה לך לקחת צעד ולהתסכל מהצד על הסיטואציה שבה את נמצאת, לראות האם זה מתאים לי או לא, מה מתאים ומה לא, מה אני רוצה לשנות ואיך. חשבתי על הטוטאליות בעולם שלנו והאם זה משפיע על היכולת לראות את הסיטואציה שבה אני נמצאת בעין בוחנת. בינתיים חושבת על זה, תוהה ואשמח לשמוע דעות.