יום שבת.
חברה ואני יושבות במסעדה תל אביבית. המקום תמיד צפוף. השולחנות מסודרים כך שאין כמעט מרווח בין שולחן לשולחן הם כמעט אחד על השני, פשוטו כמשמעו. המוזיקה תמיד יותר מדי בקול. בד"כ כשיושבים שם יש קצת רעשי שיחה מהשולחנות ליד אך ניתן לשוחח. הפעם בצד אחד שלנו ישבו 2 נשים - סביר בהחלט. בצד השני ישבה משפחה גדולה (10-15 איש, לא ספרתי בדיוק) בשולחן ארוך כשההורים לידינו והאבא צועק בקול רם שעושה מספיק רעש בשביל כל המשפחה. כמובן שהוא ישב בצורה כזו שהוא כמעט ישב עלי... במהלך שהותנו במקום הוא קם, ניסה לעבור בין השולחנות, התיישב לחברתי על ההמבורגר שלה ולא חשב שזה לא בסדר. לאחר מכן, גם כשעבר למקום אחר בשולחן לא ניתן היה לפספס את הקול שלו. בסופו של דבר, אחרי שכבר חשנו שאי אפשר יותר, הערנו להם - התפתח ויכוח קטן אך בסוף הם שתקו. לאחר מכן התפנה השולחן של 2 הנשים ועברנו אליו. זוג צעיר התיישב בשולחן לידינו והגבר אילץ את חברתו לשבת לידו - במקום שנועד לאדם אחד. בשלב מסוים הוא גם פשט את המעיל שלו כשידיו פרוסות לכל עבר וגם לתוך הפרצוף שלי. אז כבר הערתי.
היום.
חברה אחרת ואני יושבות בבית קפה. לידינו שולחן ריק שנועד לשני אנשים. רביעיה מתיישבת בשולחן הנ"ל ואחד מהם מתיישב כשכיסאו צמוד לשולחן שלנו ואין אפילו מרווח של ס"מ ביניהם!
כמעט כל יום באוטובוס.
גברים שיושבים עם רגליים מפושקות ולא רואים איך אני נאלצת להצטמצם במקומי כשאני יושבת לידם. בד"כ אני פשוט מתיישבת ולאט לאט מתרווחת יותר ויותר במקום כך שהם נאלצים לשבת עם רגליים סגורות, בדיוק כמוני ושנינו יכולים לשבת בנוחות.
משום מה יש אנשים, בעיקר גברים, שלא מבינים את חשיבות המרחב האישי. שלא מבינים שזו חוצפה להתקרב יותר מדי לאדם זר או לכל אדם בכלל, שזה זלזול וחוסר כבוד. כל פעם שמישהו חודר לי למרחב האישי כמו בפעמים הללו אני פשוט יוצאת משלוותי. פתאום אני עסוקה רק בדבר אחד - בחדירה לפרטיותי ולמשך כמה דקות לפחות לא מסוגלת להמשיך בדבר שעסקתי בו קודם. ואני מבקשת רק דבר אחד - תנו לי את המרחב האישי שלי, תנו כבוד לפרטיות שלי ותבינו סופסוף שהמרחב האישי של כל אחד הוא *שלו* ואך ורק שלו!
לפני 17 שנים. 16 בינואר 2007 בשעה 21:10
