מגרש משחקים

12 וחצי בלילה.
הולכת ברחוב בשכונה שלי, חוזרת מפגישה עם חברות.
הרחוב שקט. דממה.
חוץ ממני הולך בו עוד גבר.
הוא הולך כמה מטרים מאחורי.
אני יודעת את הסטטיסטיקה.
אני יודעת שרובן המוחלט של התקיפות המיניות מתבצעות על ידי מישהו מוכר ולא על ידי
גבר זר ברחוב.
ועדין, אני מסתכלת לצדדים,
מבחינה בכל צעד שלו,
במהירות צעדיו,
בכל רעש קטן ברחוב.
עד שהוא לא מתרחק כל תשומת ליבי מרוכזת בסכנה שאולי אורבת לי.
אני רוצה ללכת משם כמה שיותר מהר.
להגיע כבר הביתה.
כולי עסוקה בתנועות שלו ושלי.

עכשיו כשאני כותבת אני מנסה להבין אם אני מרגישה כך גם כשאני לבד ברחוב באמצע היום, בשעות האור. אין לי תשובה כי אני חושבת שאף פעם לא שמתי לב לכך. אולי זה אומר שהתשובה היא לא כי אם הייתי מרגישה כך באמצע היום הייתי שמה לב? לא יודעת.
נקודה למחשבה.

~

שעת צהריים.
"תעצרי איפה שאת ותחכי לי".
המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא - מה פתאום לעצור עכשיו?
מרגישה כמו מפגרת כשאני עומדת סתם כך ולא עושה כלום,
אבל מחליטה להיות ממושמעת.
עוצרת.
מחכה.
השוק מלא באנשים וכולם הולכים סביבי או עסוקים בפעילות כלשהי.
נראה לי שכולם פעילים חוץ ממני.
כל פעם מישהו אחר עובר לידי ומתחכך בי או כמעט נתקע בי
אז אני זזה צעד לפה, צעד לשם.
מרגישה כמו בקטעים האלה בסרטים שמראים את כל התנועה זזה מהר.
כל התנועה זזה מהר ואני נקודה קטנה באמצע, אי תנועה קטן שלא זז.
לא יכולה להפסיק לחשוב על כך שכולם פעילים סביבי, כולם זזים ורק אני לא.
זה משגע אותי.
פשוט לא יוצא לי מהמודעות, לא משנה מה אני מנסה לעשות.

~

"תראי איך אף אחד לא מתחכך בנו פתאום. יש פה פחות אנשים".
אנחנו עומדים באמצע צומת הכניסה לשוק.
שוב כולם זזים ורק אנחנו לא.
עוד אי תנועה בים של אנשים פעילים.
הפעם כולי מרוכזת בשיחה שלנו
ולא ממש שמה לב לכך שכל העולם פעיל סביבי.
עכשיו זה לא מפריע לי.
אחרי כמה דקות אני שמה לב לכך.
כנראה שבפעם העשירית בערך שמישהו התחכך בי שמתי לב לכך.
אני תוהה האם אני מרגישה כמו מקודם, כשחיכיתי,
ומבינה שכנראה שלא,
אבל המודעות עושה את שלה ובשלב מסוים זה כן מתחיל להפריע,
עדין לא ברמות של מקודם.
מפריע לי שזה מפריע לי.