"אני הולכת לעשות ויפאסאנה"
"את הולכת לעשות מה?"
"אני הולכת לעשות וי פא סא נה"
"אני הולכת לעשות ויפאסאנה"
"זו לא הסדנה הזו ששותקים בה?"
"כן"
"אני הולכת לעשות ויפאסאנה"
"למה?!"
באמת למה?
על פניו למה שבחורה כלשהי תרצה לעשות לעצמה את זה.
למה שמישהי תלך לעשרה ימים במדבר?
למה שמישהי תעשה משהו שהוא בניגוד לכל ההווייה הטבעית שלה?
אסור לדבר, אסור ליצור קשר עם אחרים - גם לא תקשורת בלתי מילולית, הולכים לישון מוקדם, קמים מוקדם, 2 ארוחות בסיסיות ביום, הרבה סשנים של מדיטציה, הרבה התבוננות פנימה, סוג של התנזרות - לא רק מסקס, אלכוהול, סיגריות, סלולרי, תקשורת, אלא גם ובעיקר מכל המניירות הקטנות שמרכיבות את חיי היום יום שלי.
זה מפחיד!
כל הסיפור אצלנו במשפחה התחיל מבדיחה. לפני שנתיים ישבנו אבא, אמא ואני לארוחת צהריים בתאריך שהיה קצת לפני יום ההולדת של אמא שלי ודיסקסנו מה נקנה לה מתנה. אמא שלי אוהבת לדבר ולהעביר ביקורת על כל העולם ואמרתי לאבא שלי בצחוק שאולי נשלח אותה לויפאסאנה. בסוף הארוחה היא הלכה לאינטרנט וביררה מה זה אומר ונרשמה לסדנה. מאז היא הייתה כבר בשתי סדנאות. בפעם הראשונה שהיא הלכה זה נראה לי הדבר הכי מפחיד בעולם. לשתוק 10 ימים??? אני??? אין מצב!
לפני כמה שבתות הייתי באירוע משפחתי ואמא שלי ואישה אחרת דיברו על ויפאסאנה. פתאום מצאתי את עצמי חושבת שמכיוון שאני מסיימת עבודה ויש לי קצת זמן פנוי אני ארשם לסדנא.
הפתיע אותי שבכלל עברה לי המחשבה הזו בראש.
חזרתי הביתה ונרשמתי. בתחילת יולי אני הולכת לשתוק 10 ימים.
אני חושבת שהפחדים שיש לי הם ממה שיעלה כתוצאה מההתבוננות פנימה. תמיד אני מדמיינת מין בור שחור, תהום ענקית, למרות שאני יודעת שזה לא בהכרח מה שיקרה. האמת, אני יודעת שרוב הסיכויים שזה לא מה שיקרה.
קשה לי לשחרר הגנות וברור לי שאני אצטרך לשחרר לא מעט מהן כדי להתבונן. מדי פעם עוברות לי בראש מחשבות של - מה? ללכת עכשיו ל-10 ימים בחום הזה שבמדבר?! ו - התאריך הזה לא מתאים. אני בדיוק אהיה בתחילת עבודות ואצטרך מיד לקחת חופש. זה לא נראה טוב. אני משתדלת לתת להן נבוט בראש ולהעיף אותן. הרי אני לא מפחדת מהחום שבמדבר אלא מהאש הצורבת שאולי יש לי בפנים. אבל אני הולכת לעשות את זה ולהתמודד עם זה. אני מקווה שהכל יהיה בסדר ושאצליח להחזיק מעמד. מישהי שסיפרתי לה שאני הולכת לסדנא אמרה שהיא לא הולכת בגלל שהיא מפחדת שלא תצליח לעמוד בזה, תישבר ותעזוב באמצע ואח"כ תחושת הכישלון תהיה לה קשה מידי. אני מקווה לא לעזוב באמצע ואני יודעת שגם אם כן - תחושת הכישלון לא תהיה קשה מידי. בעצם, אני חושבת שעמוק בפנים אני מאמינה שאצליח לעמוד בכל עשרת הימים.
אלוהים!!! אני הולכת לשתוק 10 ימים!!!
לפני 16 שנים. 2 ביוני 2007 בשעה 23:24
