לי ולמתחלפת אין חברים.
לא בנפרד ולא משותפים.
מקסימום קולגות בעבודה.
אני באותו מקום עבודה 15 שנה ומעולם לא הוזמנתי לבית של מישהו משם אחרי העבודה וגם לא חשבתי לארח.
יש לנו מזל ענק שמצאנו אחד את השניה.
גם חברים בפייסבוק הם לא ממש חברים מקסימום קולגות ומשפחה ואי אפשר לכתוב שם מה שרוצים כי יש לזה השלכות ולפעמים זה חוזר כמו בומרנג בחיים האמיתיים.
אני מאוד שמח שמצאתי את הכלוב והרבה מהאנשים שכותבים פה בלוגים.
אני יכול להיות אני ואני מקבל פרגון ועצות מאנשים טובים.
אני גם מאוד אוהב לקרוא על החיים של אנשים אחרים כאן ואני שם לב שיש לי חיבור מיוחד עם כותבים בסביבות הגיל שלי ובעיקר כאלה שהם בזוגיות אבל לא רק.
לכן כואב לי מאוד כל פעם שמישהו חווה כאן איזו שהיא חוויה שלילית כמו מתקפה אישית עליו/ עליה או התקף קנאה במשתמש אחר ואז הם מחליטים לעזוב ואני מרגיש שאיבדתי חבר שמעולם לא היה שלי מלכתחילה.
זה קצת קריפי לחשוב ככה אבל פאק איט
זה הבלוג שלי וזכותי להקריפ את הצורה
היי
לפחות לא העלתי דיק פיק או תמונה של טמפון מדמם בתוך כיור ככה סתם בלי להזהיר.
