הפוסט הזה
של האנומן גרם לי להזכר בצ'. הבריון שלי מגיל ההתבגרות.
צ' היה החבר הכי טוב שלי ביסודי ובתנועת הנוער עד שבאזור הבר מצווה הצטרפו לתנועה ילדים מבית ספר אחר.
מאותו רגע החיים שלי הפכו לגהנום מנטלי. הוא לא הפסיק לרדת עלי, על המשקל שלי, על כל מילה שיצאה לי מהפה וכל זה ליד החברים החדשים שלו, וכולם צוחקים ביחד איתו.
אז הוא לא הרביץ ולא פגע מינית, אבל הוא הסתכל לי בעיינים ודקר אותי בלב ובנשמה.
ומאז אני מתרחק מאנשים, לא יוזם חברויות, אין לי חברים מהצבא, מהעבודה.
נזהר.
אני חושב שעד היום, כמעט 40 שנה אחרי, עדיין לא התאוששתי מהטראומה.
אין לי מושג מה איתו ואיפה הוא היום.
השם שלו גנרי מדי בשביל למצוא אותו ברשתות החברתיות וגם אם הייתי מוצא לא הייתי מתעמת איתו.
הזמינו אותי פעם לפגישת מחזור והתחלחלתי מהאפשרות לראות אותו.
סביר להניח שהוא אפילו לא מודע לנזק שהוא יצר.
ואני?
אני לא סולח ולא אסלח לו בחיים.
