אז בהמשך לפוסט הקודם על החרדה החברתית.
נסענו אתמול למאנץ של המכשפות בפרדס חנה.
אמרנו לעצמנו שחייבים להגדיל את מעגל החברים הבלתי קיים שלנו וזה נראה לנו כמו רעיון מצוין
נורא פחדתי מהחרדה החברתית שלי זאת שמסמנת לי שאני פחות טוב מכולם, שכולם פה מכירים ואין לי איך להכנס לקליקה.
בדרך זהרורים עשתה לי שיחת מוטיבציה וקואצ'ינג שעשתה fuck all אבל אני מעריך את המאמץ.
לא יודע איך זה במאנצ'ים אחרים, אבל פה היו המון!! אנשים.
הייתה חלוקה לקבוצות ומשימות מתחלפות.
זרמתי עם המשחקים אבל לא באמת חשתי שזה עוזר לי לייצר לי חיבור עם מישהו/י למרות שכן היו כמה שיחות מעניינות.
הייתי יכול להאשים את האלגוריטם שחילק את הקבוצות בזה שהוא שם אותי עם צעירים מדי/נשלטים מדי/דומיננטיות מדי, אבל אז הצצתי לכיוון הקבוצות של זהרורים והאמת פגעה בי כמו מרשמלו ענק בפנים.
המדהימה הזאת ניהלה בלי להתאמץ בכלל את הקבוצות שלה.
צוחקת עם כולם, מתחבקת, משדכת. טורנדו של כריזמה וזה לא משנה בכלל מה היה הרכב הקבוצה.
יצאה משם עם חיוך ענק על הפנים מלאה בדופמין וחרמנית.
אוי כמה חרמנית
רטיבות ברמת על כזאת לא חשתי ממנה תקופה וזה מדהים.
תודה למכשפות על ערב מהנה ועכשיו צריך להתקדם לנקודה הבאה במסע שלנו.
ללכת למסיבה.
