אין שום דבר מחרמן בחיים שלנו לאחרונה.
המלחמה אילצה אותנו לעבור למחנה הפליטים המכונה "הבית של אמא" עם שני מתבגרים,שני כלבים, אמא חצי דמנטית שכולה פקעת עצבים על הפלישה ומיטה חורקת עם חריץ באמצע שלא נותן להתכרבל כמו בני אדם.
תוסיפו לזה את ההחלטה לנצל את הפליטות לשיפוץ חירום בדירה שלנו וכל ההתעסקות עם הלכלוך, הבלאגן, קניות של ריהוט חדש ולחץ כלכלי והרי לכם ברון אחד שאיבד את הליבידו שלו איפה שהוא בתוך הכאוס הזה.
כל זה ועדיין, יש זהרורים אופטימית אחת בתמונה. שמנהלת יפה את כל העסק ומראה לי את האור בקצה המנהרה.
זהרורים שבזכותה יש עדיין הבלחות של חרמנות פה ושם שגורמות לי לחשוב פתאום להצטרף אליה באמצע המקלחת שלה לסשן גולדן זריז.
או הבוקר באזעקה המי יודע כמה, בממ"ד מאוכלס בקשישה אחת, שני מתבגרים ושני כלבים. כולם ישנים והיא מתיישבת עלי באיזו פינה וגורמת לי לזקפה מיידית ולסשן חירמונים מהיר על רקע קולות היירוטים המרוחקים ושלל הנחירות בחדר.
להוראת פיקוד העורף לצאת מהממ"ד לא טרחנו לחכות, יצאנו חזרה לחדר הצמוד הורדתי לה את מכנסי הפיג'מה הלא סקסיים בעליל שלה וירדתי ללקק אותה בתאווה שלא חשבתי שתחזור אי פעם.
הרגשתי שאם אני לא מזיין אותה כאן ועכשיו אני אתפוצץ רק לא ידעתי איך נעשה את זה בשקט והתפללתי שלא תכנס עוד התראה תוך כדי. מצאנו איזו פינה לא חורקת במיטה וחדרתי אליה, משתדל לזוז כמה שיותר בעדינות תוך כדי שאני מניח את היד שלי על הפה שלה בצורה שעמעמה את הגניחות והגמירות שלה ובסופו של דבר הצלחנו סוף סוף להגיע לכרבול הנהדר הזה של שנת בוקר אחרי זיון.