יותר מדי זמן עבר מאז הסשן האחרון שלנו. 23 ימים אם נהיה מדויקים. יותר מדי זמן בלי דופמין שמשתחרר מכל הצלפה ובלי דפיקות לב מואצות בציפיה להצלפה הבאה שתיכף תבוא.
אני גם מתגעגע לתחושה העוטפת של טבעת הכלובון. להרגיש מוחזק. למזלי היא מרגישה אותי גם בלי שאגיד ודואגת לשלוח יד אחורה לפנות בוקר ולחפון אותי, סוגרת טבעת חזקה עם האצבעות שלה מסביב לזין והביצים ולוחצת חזק. מייצרת לי תחושה נעימה של שייכות ושקט בראש.
ככל שהיא לוחצת יותר עומד לי יותר ואני מתחיל לזוז. מייצר חיכוך נעים וכואב לסרוגין מרגיש את הדופמין זוחל במעלה העורף וצולל לספייס נעים. הספייס והחיכוך מחלצים ממני אנחנות שקטות ישירות לתוך האוזן שלה וזה מטריף אותה. היא לוחצת חזק יותר ואני גונח ומלקק לה את האוזן, חושב לעצמי כמה יהיה נעים לגמור עכשיו אבל פאדיחה ללכלך את הסדינים כמו איזה מתבגר ומתאפק.
בסופו של דבר היא משחררת את היד, מניחה את כף הרגל שלה על הפנים שלי. כף הרגל המושלמת שלא נגעה לי בפנים לפחות שבועיים ואני מאבד שליטה וגומר עם הבוהן שלה בתוך הפה.
(מהארכיון)
אנחנו עדיין כולנו אחד בתוך התחת של השני בממ"ד של אמא שלי. האווירה לעיתים נחמדה, לרוב מתוחה ואני כבר מת לחזור לשקט של הבית שלנו ומתפלל שלכ יקרה שום דבר חריג ונצליח להגיע לפמדום בחמישי הקרוב. אני צריך את זה.