יצאתי מהמקלחת, ערום, רענן ואנרגטי.
הסידורים בקניון גמרו אותי, אבל זה היה צריך להיעשות, ועכשיו זה מאחוריי.
אני שומע שהיא נכנסת. דלת הבית נסגרת, והיא מורידה את הקסדה וזורקת את המפתחות במקום שלהם.
וזה ממש מוזר.
הרי היא לא גרה פה יותר.
עברו כבר יותר מ־4 שנים.
אבל אני לא מייחס לזה חשיבות. אני בוחר לא לשאול מה עם הבחור האחרון ולצאת מנקודת הנחה שאם היא פה עכשיו, וזה מרגיש כל כך טבעי, כנראה שהדברים פשוט לא הסתדרו.
היא מצחקקת וצועקת בשמחה כשאני קופץ עליה מאחורה בהפתעה, מחבק אותה ומנשק אותה בצוואר ובלחי.
״התגעגעתי אלייך״, אני לוחש לה בין נשיקה לנשיקה.
״כן?״
היא משיבה לי כאילו מטילה ספק במה שאני אומר.
״כן… וגם… חשבתי על זה, ואני רוצה שנחזור!״
זהו.
אמרתי את זה וסובבתי אותה אליי.
לא נראה שהיא נבהלת.
גם לא כשהרמתי אותה באוויר ונישקתי אותה על השפתיים.
נשיקה רטובה, חמה ועסיסית. כזאת שנותנים רק כשיש תשוקה אמיתית.
ואני הרגשתי תשוקה אמיתית כשהיא נישקה אותי בחזרה.
הירכיים שלה מחבקות אותי סביב המותניים והתחת שלה בכפות הידיים שלי.
איזה רגעים של אושר.
נראה שהכול הולך להסתדר הפעם.
פשוט היה לנו טיימינג לא טוב, אני חושב.
היינו צריכים לגדול קצת לחוד ואז לחזור אחד אל השנייה.
״אתה רוצה שנחזור?״
היא שואלת תוך כדי חצי צחקוק בין נשיקה לנשיקה, שוב בודקת את רמת הרצינות שלי בנושא.
אני מרגיש את החיוך שלה, ואני לא בטוח אם היא הולכת לתת לי עכשיו סטירת מטאפורות של מציאות, או להפוך אותי לגבר הכי מאושר בעולם.
״אני רוצה שנחזור״, חזרתי על דבריי בזמן שהרגשתי איך אני חודר לתוכה.
היא עדיין באוויר.
יושבת בכפות הידיים שלי שמחזיקות אותה.
מחבקת אותי מסביב וגונחת בעדינות לתוך עוד נשיקה מלאה בתשוקה וגעגוע.
אני מצמיד אותה אליי חזק.
״אני רוצה להיות איתך, זה סתם היינו צעירים ודברים לא הסתדרו. אני יודע שעכשיו נוכל לגשר על הכול.״
אני מרגיש פתאום שאני קרוב.
משהו בשילוב של ההתרגשות, התשוקה…
אני באמת כמעט לא מאמין שאני חווה את הרגע הזה עכשיו, שזו המציאות שלי!
אני פותח לאט לאט את העיניים.
הגב עדיין כואב.
הפרצוף שלי מעוך על המזרון.
הדבר היחיד שאחזור אליו היום יהיה המציאות כנראה.
חשבתי שאתמול החלומות שלי השתוללו.
אבל כנראה שאנחנו עושים מצעד הלהיטים או משהו.