שוב אני בחיפוש אחרי עבודה... הפעם לא בגלל שאני רוצה, אלא בגלל שאין לי יותר מדי ברירה... לא ממש רוצים אותי בעבודה הזאת. אני לא מוכרת מספיק טוב, הממוצע שלי לא מספיק גבוה. אז העבירו אותי מהסניף פה בראשון. שנמצא מטר מהבית שלי.. שכל כך נהניתי לעבוד בו, ודווקא חשבתי שהתחברתי לאנשים שם. וול, נחשי שוב!!
אנשים לפעמים יודעים להיות כאלה צבועים, ואני כזאת תמימה. זה מרגיז.
וזה גם אחת הסיבות שאני לא מוכרת מספיק טוב..
מכירות זה עיניין של לראות הכל בצורה של "העיקר שאני ארוויח" ולא לראות דברים בצורה ש"גם הלקוח ירוויח". מה לעשות, קשה לי לייעץ לבחורה לקחת את השרשרת המכוערת במקום את היפה, למרות ההבדל של 20 שקל במחיר- לטובת המכוערת כמובן.
מה לעשות שלא נועדתי להציק לאנשים ולדחוף להם בכוח דברים... הרי מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך?
אז לא נועדתי למכירות, אוקיי. אז מה נשאר לי? לרוץ משולחן לשולחן 8 שעות ביום כמו מפגרת ו(שוב) להיות צבועה לאנשים ולהתחנף אליהם רק בשביל טיפ מסכן של 5 שקלים? כל העולם שלנו סובב כל כך סביב כסף... זה כואב לי רק מלחשוב על זה.
מה אנחנו עושים חוץ מלחשוב מאיפה להביא את ה50 שקל שצריך לקנות את זה, וה100 שקל שצריך בשביל זה... הכל כסף כסף כסף כסף כסף.
גם אלה שכבר יש להם המון כסף תמיד דואגים לאיך לשמור אותו, איך להרוויח עוד ועוד.
זה פשוט מעגל כזה, שבדוגרי- אפשר לשבור... אבל אי אפשר.
כי בשביל לשבור את המעגל הזדוני הזה שיצרנו לעצמנו, אנחנו צריכים כל האנשים בעולם להתאחד נגד זה. הרי זה לא נועד לקרות. אנשים, יש לנו טבע אנושי דפוק לגמרי.
אמרו שאנחנו כמו ג'וקים? כובשים עוד ועוד אזורים, מתיישבים בהם, מכלים את כל המשאבים בהם, הורסים אותם קליל, וממשיכים הלאה..? אז לא, אין יותר לאן להמשיך הלאה, יש לנו רק כוכב אחד לחיות עליו. יותר נכון היה, כי כבר הרסנו אותו כמעט עד לנקודת אל חזור. יש דברים שכבר נכחדו ולעולם לא נכיר אותם יותר.. וחבל.
אני חושבת שהאדם נועד לחיות בהרמוניה עם הטבע. האינדיאנים היו הכי חכמים בקטע הזה.. ידעו טוב טוב מה הם עושים.
אבל לא, תאוות הבצע משתלטת כל פעם מחדש. וגם כשלא, אין ברירה אלא להיות עבדים לכסף.. הרי בלעדיו מה יהיה ? נשאר בלי כלום.
כמובן שאפשר לעבור לאיזה אי בודד (אם בכלל נשארו כאלה?) ולחיות שם בחיבור עם הטבע, אבל איפה... גם בשביל להגיע לאי כזה, אם אכן קיים, צריך כסף לטיסה...
בקיצור, שיעבדנו את עצמנו, ללא מוצא. חרא עלינו וקקה בידינו.
העבירו אותי לסניף ברחובות.
יותר נכון לסניפים ברחובות. גם בהרצל וגם בקניון..
כאילו פשוט אני ממלא מקום. מה גם, שאני חיה על כוננות.. לא נתנו לי משמרות, פשוט מתקשרים אלי ואומרים לי "את יכולה לבוא היום ב5?" או "את יכולה להגיע היום ב2?"
ואני כן, אין לי כרגע ברירה.. כי אם אני לא אשתעבד לכסף, אז גם לא אצליח להגיע לשומדבר בחיים ולא יהיה לי כלום.
כמה כיף, הא?
מי קבע בכלל ששעה מהזמן שלי עולה רק 20 שקל..?? אין מחיר לזמן, אף פעם אין מספיק ממנו, אז איך לעזעזאל הם מעיזים לקבוע מחיר כזה לשעה שלמה מהזמן שלי??
אלוהים, בשעה כזו הייתי מספיקה ללמוד כל כך הרבה דברים, הייתי מספיקה לעשות כל כך הרבה דברים.
חח.. כן.. אילו רק.
לו יהי, לו יהי, אנא לו יהי.
בלאט, העולם הזה ממש דפוק. לא רואה שום דבר ששווה את הטמטום של החיים האלה!!
פשוט טמטום!!
לפני 16 שנים. 17 בדצמבר 2007 בשעה 13:05
