|
|
|
לפעמים נראה שיש כל כך הרבה ביקורת על אהבה, מצד אחד . ומצד שני כמה כולן מדברות או כותבות על זה שהיו רוצות לאהוב את עצמן?
אז אולי די לביקורת.......
אני לא חושבת שצילומי סלפי ופרסומם, או אפילו ללא פרסומם, זה אומר נרקסיזם או משהו בסגנון.
אני פשוט אוהבת את עצמי ,
Sorry, not sorry ;)
הביקור הזה כאן (באתר, לא בישראל), ממש מסקרן הפעם! פתאום יש פה הרבה חתיכים 😉 איפה הייתם כשעוד הייתי פה רווקה חחח
מצחיק גם לראות את הדור החדש פה.
ביקור נחמד, מושך אותי לעוד :)
וואו! אני בהלם כמה שגברים הם חרא לפעמים אני פשוט בהלם כל פעם מחדש! לא יודעת למה אני כזאת תמימה ומאמינה בטוב שבאנשים וכל פעם מחדש זה מכה בי כטעות.
לא מבינה. איפה ההגיון בזה? לבזבז זמן, לפתח ציפיות, דיבורים באוויר..
נראה לי שפשוט לא נועדתי לעולם הזה וזהו. אני ממש לא מבינה יותר, כלום.
לפעמים באמת עושים את מה שחושבים לעשות במשך הרבה זמן קודם.
ולפעמים זה מעניין וגם מפחיד בו זמנית.
ולפעמים לא בטוחים..
אבל ניסוי וטעיה זו החוויה 😉😄
מצחיק ועצוב כאחד... נכנסתי לקרוא בבלוג של אדם יקר, אחרי כמה חודשים טובים שלא נכנסתי לפה בכלל כי תכלס כבר לא ממש מרגישה שיש לי מה לעשות פה... ונכנסתי על הדרך להזכר בבלוג שלי.
נחשו מה גיליתי? שהפוסטים הקודמים- שנרשמו לפני מעל לשנתיים- עודם רלוונטיים בצורה נוראית וצורמת!!!!
לעומת מה שהבטחתי בפוסט הלפני האחרון (לא כולל את הנוכחי) בסוף לא השתחררתי ולא דאגתי לעצמי. עשיתי ההיפך- התחתנתי! חה! כמה אירוני, לא?
המרדף הזה אחרי הפנטזיה... זה בדיוק מה שעושה רושם ראשוני בשילוב עם שכל יצירתי...יוצר פנטזיה שחיים בה, ללא קשר למציאות, גם כשהמציאות דופקת על הדלת ואפילו דופקת על הראש כשהדלת לא נפתחה ואז גם דופקת בעיטה בתחת ואפילו אז- גם כשאני פותחת עיניים למציאות הזאת- אני מצליחה להשתכנע לחזור חזרה אל הפנטזיה.. הכלכך נוחה וגם כלכך לא נוחה בו זמנית!
והריבים והבעיות נשארו בדיוק כפי שהיו לפני שנתיים ובכלל מהתחלה... ופתרון באמת שאין..כי זה תמיד ישאר. כי על חוסר התאמה עקרונית אין חיפוי. נשאר רק להשלים עם מה שיש, אבל מה שיש לא מספק וממש לא מספיק. ואז עולות מחשבות שלא צריכות לעלות בשום גיל, בטח ובטח לא בגיל 25 לבחורה צעירה ושווה. כן, בחיי ששווה, ועוד מכל בחינה אפשרית בכלל!
והבחורה הזאת תקועה בבור..שחפרה לעצמה בעזרת השכל האדיוטי עם הפנטזיות שלו... והשכנועים האלה של ההוא שזה ישתנה וההכחשה לגבי זה שאין סיכוי שישתנה...
והבור הולך ומעמיק מחודש לחודש ומשנה לשנה...
ואני מה עושה?
כלום. כי אני לא מוכנה להתמודד עם התוצאות של כן לעשות בשלב הזה.
פאדיחה רצינית לכתוב את זה... אבל צריך להוציא ואין כסף עכשיו לפסיכולוג מפגר.. אז תתגברו או תמותו. בלאט.
*חבל שלחיים אין כפתור ריסטארט. *
אה, אבל מה שכן, הכל יחסי בחיים ולכן בטוח שיש אנשים שיותר רע להם. השאלה הרטורית היא אם זה צריך להיות מקור ההשוואה?!
זה קטע כזה, כשבנאדם שמח וטוב לו - תמיד יהיו כאלה שירצו לחלוק את זה איתו (למרות שאולי חלקם מקנאים)
אבל בנאדם כשרע לו, כואב לו, עצוב לו.... פתאום כשצריך איזה כתף לבכות עליה או יד שתתמוך, כל הכתפיים משוכות וכל הידיים עסוקות..
מעניין.
משהו שאני מעתיקה (לא אני כתבתי) כי אני מתחברת לזה מאוד מאוד מאוד וזה מבטא בדיוק את מה שאני מרגישה כרגע:
"טוב, הגיע הזמן שאגיד זאת: אני שונאת לשמוע אנשים אומרים ש"צריך לעבוד על הזוגיות", ברצינות, אם זו עבודה אז שיגיע עם פנסיה ומשכורת יפה בצד. זוגיות כמו שאני רואה את זה אמורה להיות זורמת, הרמונית, חיובית ובונה ולא להפוך למשהו שצריך להתאמץ עבורה. או שזה שם או שלא.
בהזדמנות זו אומר לכל מי שרוצה לשמוע: אם הוא מתנהג חרא הוא חרא. אם הוא לא עומד במילה שלו אז הוא לא צריך לפלוט לך משפטים. אם הוא הבטיח שישתפר אז תני לו סיכוי. אחד. אם לא טוב לך רוב הזמן, תעזבי. אם הוא הרים עליך יד, תברחי. פעם פסיכולוג מהמם אמר לי "מספיק תכונה אחת אצלו שאת לא יכולה לחיות איתה כדי שלא תהי שם". צודק. אם האמון נשבר דמיינו ואזה שהתנפצה על הרצפה לרסיסים. כי גם אם תדביקו הכל בחזרה במקום יהיו סדקים והקשר לעולם לא יהיה אותו דבר.
אם הוא לא רגיש אליך הוא לא לפתע יהיה. אם את לא מרגישה שהוא החבר הכי טוב שלך, באסה, תעברי הלאה. אם הוא קמצן אין בכלל טעם לחשוב עליו. אם הוא לא מפרגן לך, מגיע לך יותר. אין טעם לשנות אנשים. זה מה שהם. הם ישתנו כשהם רוצים מעצמם. בסוף נעזוב כשלא נאהב את עצמנו בקשר יותר. תקפידו על כבוד. אם פותחים בקללות ועלבונות אין דרך חזרה וניתן כבר להתחיל לארוז.
אין טעם חברים להיות ביחסים חולים. למי יש כוח למשחקים. ויכוחים זה סבבה, דרמות מדי פעם גם אבל אם אתם מאבדים משהו שם, מרגישים שאתם לא אתם, הולכים על קצות האצבעות, זה לא עובד. בן זוג אמור לסמל עבורכן בית. המקום בו תחושו ביטחון. יש מספיק איומים בחוץ. התאמה זה חשוב כל כך, כן, אהבה זה לא הכל. שבוע נפלא שיהיה. מתאים ואוהב. "
וזה נכון כל כך. אני אומרת לעצמי את זה מתחילת הקשר... שתמיד האמנתי שקשר צריך לזרום. נכון, אני לא תמימה, אני לא יכולה להתכחש לזה ששום דבר לא יכול להיות בדיוק מושלם ולהסתדר תמיד באופן מתאים ומושלם, אז כן, כן צריך לעבוד על קשר זוגי... אבל כמה!??!
איך זה שהחל מהשבוע הראשון , במשך שנה ו-9 חודשים, אני עובדת על הקשר הזה, עובדת על עצמי. בדו המשמעות שמשתקפת מזה בדיוק- עובדת על עצמי. גם בצורה הטובה וגם הפחות טובה. עובדת על עצמי בקטע של לחשוב במה אני לא בסדר, לתקן בעצמי ולא רק לבוא בטענות... ומצד שני גם לעבוד על עצמי בשכנוע עצמי שכן, זה זה, למרות שלא, רק כי אני פוחדת מלא למצוא מישהו שכן יהיה זה ומהפחד של הלבד ומהפחד מהלא ידוע.
והוא? הוא עובד רק בעבודה שלו.
אז אם כבר לעבוד על עצמי, אני החלטתי לעבוד במובן החיובי. להתגבר על הפחד הזה, להתגבר בהדרגה גם על שאר הפחדים שלי שעוצרים את החיים שלי מהתקדמות.
נתתי הזדמנויות אין ספור... אבל הסוף הרי היה צפוי מראש, למרות ההתכחשות העצומה שלי.
עכשיו הגיע הזמן לתת הזדמנות לעצמי!
זוגיות יכולה להיות עניין מאכזב לפעמים.
מחר, יום האהבה הבינלאומי, במקרה גם היום שבו אבא שלי נפטר לפני 7 שנים כבר (מוזר, זה עדיין מרגיש כל כך לא מזמן! ההרגשה הזו לא עוברת מתישהו עם הזמן!? )
הוא יום שאני מעדיפה לא לבלות לבד. משתי הסיבות. בעיקר כמובן כשיש לי בנזוג.
אבל, בן הזוג שלי, משקיע את כולו בעבודה. שזה חשוב, אין ספק, אבל לפעמים מתיש אותי נפשית ומאכזב נורא במקרים כאלה.
בהתחלה, כשהזכרתי את זה שיום האהבה הוא יום שלישי הקרוב, בשישי או שבת, אז הוא אמר שכן אין בעיה שהוא יהיה פנוי. אחר כך גם ביום שבת בערב כשחשבתי מה לתכנן (כי הרי לצפות ממנו לתכנן משהו זה ממש מוגזם..) אז שוב דיברנו על מה נעשה ביום שלישי והחלטנו שנעשה ארוחה רומנטית בבית. עד כה נראה כאילו הוא פנוי בשלישי, לא? אז תכננתי ארוחה מאוווווד רומנטית ועשיתי את הקניות אליה אתמול אחרי העבודה ותכננתי מבחינת לו"ז מתי ואיך אכין אותה כדי להספיק כי אני גם עובדת וגם לומדת מחר ואז אתמול בערב הסתבר לי שהוא *לא* יהיה פנוי בשלישי אלא יהיה בעבודה. זה נראה לו הגיוני.
אז בעצם יצא שסתם תכננתי ובאמת שיצאתי מגדרי כדי להמציא ולתכנן ולהיות יצירתית והכל... אבל לא, אני אבלה את היום המקולל הזה לבד. עם עצמי. בבכי.
עכשיו אילו הייתי רווקה הוללת, לבטח הייתי מוצאת עם מי לבלות את היום הזה, או שלחלופין מראש לא הייתי מתכננת ארוחת ערב רומנטית ומפתחת ציפיות לערב נהדר.
אבל לא. אני בזוגיות. אני לא יכולה עכשיו לבלות את הערב הזה עם מישהו אחר, וחברות כבר חוגגות עם חברים משלהן.
בקיצור , יום מקולל.
וכל זה עוד אחרי שלא חגגנו כבר חודשיים את האניוורסי שלנו (אנחנו חוגגים כל חודש כבר במשך שנה וארבעה חודשים, למעט החודשיים האחרונים) עד כדי כך שזה היה אתמול ואפילו לא שמנו לב!!!
זה ממש עצוב כי אני תמיד שמה לב לתאריך שלנו ואוהבת לחגוג את זה כי זה חשוב לדעתי לשמר ככה את האהבה ולהוסיף עניין עם דייט כזה פעם בחודש. חודשיים כבר לא היה כזה.
עצוב לי ככה, אנחנו כמו שותפים שחיים ביחד ובמקרה ישנים ביחד אבל אין כל כך משהו חוץ מזה, אבל אני לא יכולה להגיד שאני רוצה לעזוב אותו כי אני כן אוהבת אותו, פשוט הוא כל כך לא משקיע בלהחזיק את היחסים האלה וזה כאילו שרק לי אכפת מהתחזוק של היחסים ושל הבית ושל הכל והוא רק מתעסק בעבודה שלו ובא לנוח פה נטו. כאילו שאני לא רוצה לנוח?
ודיברנו על זה כל כך הרבה פעמים והוא מודע לזה לגמרי לכל מה שאני כותבת כאן ולכל מה שאני חושבת. אבל זה באמת לא פייר פשוט שזה ממשיך ככה.
פשוט אין לי כוח. אוף.
פרספקטיבה היא דבר חשוב.
כל אחד מאיתנו, כאשר רובנו אינם כאלה, צריך לדעת להסתכל על עצמו מבחוץ. בהשתקפות שלו בעיני האדם שמולו, שחשוב לו, הן כשיש בעיה מסויימת והן כשאין בעיה. פשוט לדעת להתבונן מבחוץ פנימה ולא תמיד מהפנים החוצה...
אילו כל אחד מאיתנו היה יכול להסתכל על עצמו כך אולי היינו קלים יותר לחיות יחד. מצד שני אולי חלק מאיתנו היה הולך שם לאיבוד,
ברצון הזה של להתאים, שלא לפגוע, של להתנהג כפי שצריך ורצוי. ולפעמים לא בא להתנהג בדיוק ככה. לפעמים אנחנו קודם מתנהגים ורק לאחר מכן בודקים את עצמנו (גם זה לא תמיד, אבל רצוי ) ואז נוכחים לדעת שעדיף אם היינו מתנהגים בצורה אחרת. לעתים זה לוקח שעות, ימים ולעתים אפילו שנים.
הטיפול באחרים הוא הרבה יותר קל, לדעתי, מאשר הטיפול בעצמנו.
כשאני צריכה להסתכל על עצמי מבחוץ, כפי שאחרים, שאכפת לי ואהובים עלי, רואים אותי וכפי שאני משתקפת בעיניהם - אני לא תמיד רואה את אותו הדבר. עכשיו לך תבין מי צודק ומי טועה? והאם בכלל יש פה צדק וטעייה? או שמא זה הכל עניין של פרספקטיבה שונה..?
לעומת זאת, מאוד קל לי להסתכל לתוך אחרים ולהבין מה לא בסדר שם ומה הייתי מתקנת ואיך הייתי מטפלת בהם. אבל אז, האם אני רואה באמת את התמונה כמכלול של כל הדברים הטובים והרעים או האם אני מתמקדת רק בחסרונות ובבעיות שצריכות תיקון?
אולי בעצם יש איזון לכל אחד , בצורה שלו, אם מסתכלים על דברים בצורה של מכלול טוב ורע. האם כשמתמקדים דווקא בטוב שמולך זה טוב? או שעדיף להתמקד ברע? ואולי עדיף גם לא להתמקד בכלל?? אולי עדיף להתרחק, לחשוב יותר מרגע ואפילו יותר מכמה רגעים, על אותו המכלול של האדם שמולך. אולי עדיף לא לחשוב על זה יותר מדי ואז התשובות מגיעות אליך לבד? הרי אולי בעצם מה שטוב בעיניך הוא רע בעיני אחר וההיפך...?
ובכלל, אולי מומלץ שלפני ההסתכלות הזו על אחרים - נתבונן קודם כל אל עצמנו אנו, באותה צורה של התרחקות ומחשבה על המכלול.
מה אנחנו עושים טוב? מה ההתנהגויות שלנו שעושות טוב לאחרים ולנו כאחד? האם יש יותר התנהגויות שגורמות להנאה או יותר התנהגויות שכמו "מכריחות" אותנו להסתכל על הרע ולהתמקד במה שחסר, מה שאין, מה שלא מספק, כפי שהורגלנו.
אמנם האמת היא קשה, אבל היא כמו כן גם סובייקטיבית. האמת משתנה, האמת שונה מאדם לאדם ומשעה לשעה אצל אותו האדם גם.
האמת היא הפכפכה. הייתי אומרת אפילו שאנחנו שולטים באמת, או שהיינו יכולים לשלוט בה אילו רצינו!
האמת שלנו, כמו כל דבר אחר במוח שלנו, בשליטתנו.
אז האם לא ניתן להפוך את אותה האמת הנוראה לאמת שהיא יותר נעימה?
האם לא ניתן להפוך את עצמנו לאנשים נעימים יותר כך שההשתקפות שחוזרת אלינו מהם תהיה גם היא נעימה יותר? ואז לכולנו יהיה נעים יותר?
אני חושבת שהכל מתחיל בפרספקטיבה. שלנו מול עצמנו, שלנו מול העולם, שלנו מול האנשים המקיפים אותנו בחיינו.
תחשבו על זה...
אתה, כמו השטן.
אתה נעלם, אני שוכחת ממך. דווקא טוב לי...
פתאום - בום! אתה חוזר! כאילו כלום!
מערער, מהרהר, מעלה בעוב זכרונות שמזמן שקעו אי שם בקרקעית הים...
היית האלוהים שלי ועכשיו אתה כמו שטן, השטן האישי שלי.
לא משנה כמה פעמים אשכח אותך, אתה תמיד תקפוץ בחזרה ככה סתם משום מקום.
אני עם שטנים לא מתעסקת יותר, למדתי את הלקח מהכוויה. אבל מולך המלאך שלי נחלש.
למרות זאת, זה לא משנה כלום בחיים שלי ליותר מיום יומיים.
אני לא נופלת מולך יותר, אני חזקה בהרבה.
אני לא נכנעת לשטן.
