זוגיות יכולה להיות עניין מאכזב לפעמים.
מחר, יום האהבה הבינלאומי, במקרה גם היום שבו אבא שלי נפטר לפני 7 שנים כבר (מוזר, זה עדיין מרגיש כל כך לא מזמן! ההרגשה הזו לא עוברת מתישהו עם הזמן!? )
הוא יום שאני מעדיפה לא לבלות לבד. משתי הסיבות. בעיקר כמובן כשיש לי בנזוג.
אבל, בן הזוג שלי, משקיע את כולו בעבודה. שזה חשוב, אין ספק, אבל לפעמים מתיש אותי נפשית ומאכזב נורא במקרים כאלה.
בהתחלה, כשהזכרתי את זה שיום האהבה הוא יום שלישי הקרוב, בשישי או שבת, אז הוא אמר שכן אין בעיה שהוא יהיה פנוי. אחר כך גם ביום שבת בערב כשחשבתי מה לתכנן (כי הרי לצפות ממנו לתכנן משהו זה ממש מוגזם..) אז שוב דיברנו על מה נעשה ביום שלישי והחלטנו שנעשה ארוחה רומנטית בבית. עד כה נראה כאילו הוא פנוי בשלישי, לא? אז תכננתי ארוחה מאוווווד רומנטית ועשיתי את הקניות אליה אתמול אחרי העבודה ותכננתי מבחינת לו"ז מתי ואיך אכין אותה כדי להספיק כי אני גם עובדת וגם לומדת מחר ואז אתמול בערב הסתבר לי שהוא *לא* יהיה פנוי בשלישי אלא יהיה בעבודה. זה נראה לו הגיוני.
אז בעצם יצא שסתם תכננתי ובאמת שיצאתי מגדרי כדי להמציא ולתכנן ולהיות יצירתית והכל... אבל לא, אני אבלה את היום המקולל הזה לבד. עם עצמי. בבכי.
עכשיו אילו הייתי רווקה הוללת, לבטח הייתי מוצאת עם מי לבלות את היום הזה, או שלחלופין מראש לא הייתי מתכננת ארוחת ערב רומנטית ומפתחת ציפיות לערב נהדר.
אבל לא. אני בזוגיות. אני לא יכולה עכשיו לבלות את הערב הזה עם מישהו אחר, וחברות כבר חוגגות עם חברים משלהן.
בקיצור , יום מקולל.
וכל זה עוד אחרי שלא חגגנו כבר חודשיים את האניוורסי שלנו (אנחנו חוגגים כל חודש כבר במשך שנה וארבעה חודשים, למעט החודשיים האחרונים) עד כדי כך שזה היה אתמול ואפילו לא שמנו לב!!!
זה ממש עצוב כי אני תמיד שמה לב לתאריך שלנו ואוהבת לחגוג את זה כי זה חשוב לדעתי לשמר ככה את האהבה ולהוסיף עניין עם דייט כזה פעם בחודש. חודשיים כבר לא היה כזה.
עצוב לי ככה, אנחנו כמו שותפים שחיים ביחד ובמקרה ישנים ביחד אבל אין כל כך משהו חוץ מזה, אבל אני לא יכולה להגיד שאני רוצה לעזוב אותו כי אני כן אוהבת אותו, פשוט הוא כל כך לא משקיע בלהחזיק את היחסים האלה וזה כאילו שרק לי אכפת מהתחזוק של היחסים ושל הבית ושל הכל והוא רק מתעסק בעבודה שלו ובא לנוח פה נטו. כאילו שאני לא רוצה לנוח?
ודיברנו על זה כל כך הרבה פעמים והוא מודע לזה לגמרי לכל מה שאני כותבת כאן ולכל מה שאני חושבת. אבל זה באמת לא פייר פשוט שזה ממשיך ככה.
פשוט אין לי כוח. אוף.
לפני 12 שנים. 13 בפברואר 2012 בשעה 22:11
