מצחיק ועצוב כאחד... נכנסתי לקרוא בבלוג של אדם יקר, אחרי כמה חודשים טובים שלא נכנסתי לפה בכלל כי תכלס כבר לא ממש מרגישה שיש לי מה לעשות פה... ונכנסתי על הדרך להזכר בבלוג שלי.
נחשו מה גיליתי? שהפוסטים הקודמים- שנרשמו לפני מעל לשנתיים- עודם רלוונטיים בצורה נוראית וצורמת!!!!
לעומת מה שהבטחתי בפוסט הלפני האחרון (לא כולל את הנוכחי) בסוף לא השתחררתי ולא דאגתי לעצמי. עשיתי ההיפך- התחתנתי! חה! כמה אירוני, לא?
המרדף הזה אחרי הפנטזיה... זה בדיוק מה שעושה רושם ראשוני בשילוב עם שכל יצירתי...יוצר פנטזיה שחיים בה, ללא קשר למציאות, גם כשהמציאות דופקת על הדלת ואפילו דופקת על הראש כשהדלת לא נפתחה ואז גם דופקת בעיטה בתחת ואפילו אז- גם כשאני פותחת עיניים למציאות הזאת- אני מצליחה להשתכנע לחזור חזרה אל הפנטזיה.. הכלכך נוחה וגם כלכך לא נוחה בו זמנית!
והריבים והבעיות נשארו בדיוק כפי שהיו לפני שנתיים ובכלל מהתחלה... ופתרון באמת שאין..כי זה תמיד ישאר. כי על חוסר התאמה עקרונית אין חיפוי. נשאר רק להשלים עם מה שיש, אבל מה שיש לא מספק וממש לא מספיק. ואז עולות מחשבות שלא צריכות לעלות בשום גיל, בטח ובטח לא בגיל 25 לבחורה צעירה ושווה. כן, בחיי ששווה, ועוד מכל בחינה אפשרית בכלל!
והבחורה הזאת תקועה בבור..שחפרה לעצמה בעזרת השכל האדיוטי עם הפנטזיות שלו... והשכנועים האלה של ההוא שזה ישתנה וההכחשה לגבי זה שאין סיכוי שישתנה...
והבור הולך ומעמיק מחודש לחודש ומשנה לשנה...
ואני מה עושה?
כלום. כי אני לא מוכנה להתמודד עם התוצאות של כן לעשות בשלב הזה.
פאדיחה רצינית לכתוב את זה... אבל צריך להוציא ואין כסף עכשיו לפסיכולוג מפגר.. אז תתגברו או תמותו. בלאט.
*חבל שלחיים אין כפתור ריסטארט. *
אה, אבל מה שכן, הכל יחסי בחיים ולכן בטוח שיש אנשים שיותר רע להם. השאלה הרטורית היא אם זה צריך להיות מקור ההשוואה?!
