לפעמים פשוט נמאס מהכל. מכל השיעורים האלה שהחיים מלמדים אותנו.. ז"א שהחיים מנסים ללמד אותנו.
זה לא תמיד מצליח. אז למה להתעקש?
אני אמנם נראית חזקה, נראית כאילו כלום לא מזיז לי ולא אכפת לי.. כל העולם על הזין שלי.
אבל יש גבול גם לדברים שאני יכולה להדחיק.
אולי אני צריכה לחזור לכדורי הרגעה. כנראה כן..
אני כבר לא יודעת איך להתנהג. באמת שלא.
הרי כשאני נחמדה מדי לבנאדם, אז הוא מצפה שאני תמיד אהיה נחמדה ומתוקה לא משנה מתי, מה, איך ולמה.
כשאני לא נחמדה לבנאדם, מנסה להתעלם ממנו, פשוט כדי להתחמק מעימות שווא, אז גם לא טוב. כי אני רעה ומעליבה וההתנהגות הזאת שלי פוגעת בבנאדם הזה.
אני מדברת כמובן על אמא שלי.
שוב היא בכתה.
הפעם מולי. לא יכולתי להסתכל לה בפנים..
אני התאפקתי, ניסיתי לחייך, לפייס... להגיד לה שאני מבינה ואני אשפר את ההתנהגות שלי.
אבל מה לעשות, יש לי מלא כעס אליה, אני לא יכולה לסבול את הנוכחות שלה.
כל צליל של הקול שלה פשוט גורם לי לרצות לדפוק לה בעיטה. אז אני מנסה לא להתעמת מולה כמעט.... זה יוצר אצלה הרגשה פוגעת, כאילו אני משפילה אותה..
לא יודעת מה היא רוצה.. בחיי.
כשאני נחמדה אליה היא מתחילה להרגיש יותר מדי בטוחה להתערב לי בחיים, אז אני מנסה להמנע מזה כי זה בסופו של דבר יוצר ריבים.
וכשאני לא נחמדה, אז זה גם יוצר ריבים.
"את לא מחייכת אלי, או שאת בחדר ואני לא יכולה לדבר איתך כי אני מפחדת שאני אפריע לך או שאת מסתובבת עם פנים חתומות או עצבניות"
פאק... מה את רוצה?? שאני אשב איתך בסלון ונדבר על הא ודא?
הרי היא לא יכולה. ניסיתי, לא פעם וגם לא עשר. כל שיחה ושיחה שלנו נגמרת בריב על זה שהיא רוצה שאני "אהיה בנאדם". שאני אעשה משהו עם עצמי.. (מה שלדעתה נראה מתאים לי לעשות) שאני אהיה משרתת בבית הזה (עלק לא ממלאה את החובות שלי!? אז מי מנקה לך את הבית המזדיין כל שבוע יא כלבה?)
ומה שאני שומעת כבר מגיל 5 בערך - שיש לי פוטנציאל ואני לא מממשת אותו ואני צריכה להפעיל את השכל שלי, ולשבת ללמוד כל היום במקום להתעסק ב"שטויות"
ובקיצור כרגיל לקבל תחושה של כמה שאני לא יוצלחת, כמה שאני אפס מאופס, כמה שהיא לא גאה בי וכמה שאני לעולם לא אהיה כמו שצריך.
וול, פלא שאני מנסה להמנע מזה?!??!?!?!?!
אם אני צריכה ללכת לפסיכולוג, זה בגללה. כמו בבדיחה על הפולניה..
פולניה מספרת לחברה שלה בשמחה "נחשי מה, הבן שלי הולך לפסיכולוג"
אז החברה לא מבינה למה היא שמחה, אז הפולניה אומרת לה "תחשבי על זה, הוא משלם 300 שקל לשעה רק בשביל לדבר עלי!! "
אז אמא שלי לא פולניה, אבל למה היא צריכה את הדפיקות שלה להעביר אליי, ולהוציא את התסכולים שלה עליי?
אמרתי לה, את רוצה לדבר? תבואי תדברי איתי.
רוצה לבקש עזרה? תבואי תבקשי.
לא טוב לך ההתנהגות שלי? תעירי לי עליה.
בשביל מה לספוג ולספוג ולספוג עד שהכל מתפרץ???
וכמובן, שכולם חופרים לי "מה עם הדירה? מתי את עוברת? מה קורה עם זה? מה את עושה בסוף? " בלה בלה בלההההה... שיחות סרק! לא באמת אכפת לכם!!!
מכל פעם אני ויותר ויותר משתכנעת שאני כותבת פה בשביל עצמי. גם עכשיו אמרתי וואלה בשביל מה אני אכתוב, מה אני צריכה לערב אנשים בזה.
אבל כבר לא אכפת לי. אני כותבת בשביל להבין את עצמי. בשביל להוציא את התסכולים והעצבים והכאבים שלי, להקל על עצמי. לכתוב במקום לבכות.
זה עוזר לי. זו התרפיה שלי. אין כסף לפסיכולוג, אבל הבלוג הזה הוא חינמי.
פשוט לכתוב לכתוב לכתוב לכתוב להוציא קצת החוצה.. הבנתי כבר שלשמור בפנים זה רע.
והיום דול הייתה אצלי כל היום, והקשבתי לחפירות הבלתי פוסקות שלה על "אוי כמה שאני חולה אני מרגישה כאילו אני עומדת למות"
אז את חולה. אז כואב לך. את לא היחידה בעולם.. גם אני הייתי חולה. למעשה, אני די בשלבי ביניים עדיין, כמובן שלהבריא אני כבר לא אבריא הפעם כי אני כל היום בסביבת חולים.
זאפי חולה, לא יכול לזוז מרוב תשישות וזה... אז אני אלך לטפל בו קצת בחמישי..
חח מה שמעניין זה שאני צריכה כל כך הרבה לתת לאחרים, כשאין לי אפילו לעצמי.
מאיפה אני צריכה לקחת את הכוח לתת לאחרים?
כשבפנים הכל ריקני... הכל מרוקן.
הנשמה שלי, אני כבר לא מרגישה אותה. אני מרגישה רק ריק בתוכי.
הרגשה שאני לא מאחלת לאף אחד..
אבל כל עוד אני חיה, אני אתן לאחרים. אחרת מה העולם הזה שווה..
לפני 17 שנים. 9 בינואר 2007 בשעה 19:08
