אני לא מזוכיסטית ולא סאדיסטית.
כאב לא מדבר אליי.
אני כן אוהבת ספנקינג שישאיר לי סימנים על התחת או חניקה שתגרום לי להיות בסחרחורת... אבל כאב לשם הכאב...
אני יכולה להבין השפלה. שם אני מוצאת את עצמי.
אבל לא מהצד ה"נשלט" שלי, אלא מהצד השולט. מהצד שמרגיש שמגיע לו הכל ולאחרים לא. שמרגיש כוח מלהקטין בן אדם אחר, להראות לו שהוא פחות ממני. זה צד שלי שלא קיבל עד השנה האחרונה מספיק ביטוי כי הצד הנשלט השתלט כבר יותר מידי זמן. תחושת ה"אני חייבת שכולם יאהבו אותי" ו"מי אני בכלל", "לאחרים מגיע יותר" הדהדו לי בראש באופן כמעט אובססיבי. אבל ככל שאני מטופלת יותר אצל הפסיכולוגית שלי אני לומדת איך לתפוס מקום במרחב. שהמקום שלי לא פחות חשוב משל אחרים. שמגיע לי להרגיש טוב גם אם זה אומר שלאחרים יהיה פחות נעים. שמותר שגם אנשים אחרים ינסו לרצות אותי ואולי הם גם לא יצליחו.
מגיע לי לקבל אהבה בדרך שאני רוצה.
