הנוסע האפל

חושב על זה הרבה זמן .... אני צריך הפסקה.  

וזה מגיע בעיקר ממקום של אכזבה . 

יש משהו בלילה שלפני פגישה שמדליק בתוכי ניצוץ קטן, כזה שאני מנסה לא להראות כלפי חוץ, אבל בפנים הוא מבעבע. מחר אמורה להיות לנו הפגישה הראשונה, זו שנראה אם היא תישאר סתם עוד מפגש יומיומי או תהפוך לרגע שמתחיל לסמן כיוון חדש בחיים. אני מרגיש כאילו משהו באוויר זז—משהו שקט, עדין, אבל מלא פוטנציאל.

כבר הרבה זמן לא מצאתי את עצמי באמת מצפה למשהו. החיים רצים בקצב שלהם, עמוסים, תובעניים, ואז פתאום מופיעה מישהי שגורמת למחשבות להאט, להסתדר אחרת. אני קולט את עצמי מדמיין את השיחה הראשונה, את החיוך שלה כשנפגש, את הידיעה הזו, שלפעמים מגיעה ממקום עמוק, שאולי הפעם יש כאן משהו אמיתי.

יש בי גם קצת חשש, מין רעד דק שמזכיר לי שלא הכול בידיים שלי. הכימיה — זה לא משהו שאפשר לכפות. או שהיא שם, או שלא. אבל הלב שלי בוחר להיות אופטימי. משהו בי רוצה להאמין שכשתשב מולי, משהו יתיישר במקום, כאילו היקום יגיד לעצמו: "כן, זה מתאים."

אני חושב על מה אגיד, איך אראה, איך אשב. מצחיק איך אדם יכול להיות בוגר, מנוסה, ועדיין ברגעים מסוימים להרגיש כמו ילד שמתרגש לפני יום טיול. וככל שאני חושב על זה, אני מבין שההתרגשות הזו היא דווקא סימן טוב — היא אומרת שאני עדיין חי, עדיין מסוגל להרגיש, עדיין פתוח לאפשרות של קשר משמעותי.

אני לא מחפש שלמות. לא מחפש סיפור אגדה. רק חיבור אמת, כזה שלא צריך להילחם בו. כזה שנוצר לבד, מהשפה, מהצחוק, מהמבטים הקטנים שלא צריך לפרש. אני מקווה שהיא תרגיש בנוח, שתהיה היא, ושלא אצטרך לשחק שום תפקיד. פשוט להופיע כמו שאני — וזה יספיק.

לפעמים אני מדמיין איך זה ירגיש לחזור הביתה אחרי הפגישה. האם אחייך לעצמי? האם ארגיש קרוב יותר, מבין יותר? האם ארצה לראות אותה שוב מיד כשניפרד? יש משהו יפה בלא לדעת. חוסר הידיעה הזה, במקום להפחיד, הפעם דווקא מרגש.

אני מתכונן לפגישה כמו שמתכוננים לפרק חדש: בלי לצפות יותר מדי, אבל עם מספיק תקווה כדי שהלב יישאר פתוח. אני רוצה להקשיב לה, להבין אותה, לגלות מה גורם לה לצחוק, מה מרגש אותה, מה מפחיד אותה. אני רוצה לראות אם בין השורות של הסיפור שלה יופיעו מקומות שגם הסיפור שלי יכול להשתלב בהם.

הלילה ארוך, ואני בטוח שהמחשבות עוד יחזרו ותרצדנה. אבל בתוך כל זה יש שקט נעים, שקט שמרגיש כמו התחלה של משהו טוב. אולי מחר יהיה יום רגיל, ואולי מחר יהיה היום שבו הכול מתחיל לזוז קדימה.

ואם כן — הלוואי שאדע לזהות את הרגע הזה. הלוואי שאדע לשמור עליו. כי בסופו של דבר, כל מה שאני באמת מצפה לו הוא חיבור פשוט, אמיתי, כזה שלא צריך מאמץ גדול. ואם מחר, אפילו לכמה דקות, יקרה בינינו אותו ניצוץ — זה לבד יהיה שווה את כל ההמתנה.

נוסע אפל יקר , אני אוהב אותך מאוד אבל צריך הפסקה . לא הרבה זמן.  .. שעות,  ימים .... נמצא את חלון הזמן המתאים . 

לפעמים אני מרגיש לבד ולפעמים מילה יכולה לשנות הכל. את כל הפרספקטיבה שלי לאותו יום. 

איזה כיף שלפעמים זר זורק לך מילה ואתה לא מרגיש לבד יותר . 

אגב . . העצה שלך עבדה :-)

אם יש משהו ממש כיפי זה לא עונה במקלחת לפעמים לבד לפעמים עם פרטנרית. יש משהו מיוחד במים חמים סבון ומגע.

אוהב לתת כמו שאוהב לקבל .... 

חדרתי אותה בעדינות , חדרתי אותה באלימות

נישקתי אותה ברכות , נשקתי אותה בפראות 

סטרתי לה על הלחי בישבנים , נתתי לה סטירה חזקה לפנים. 

עשיתי דברים מאוד אלימים .... היא פשוט לא בכתה ושמרה על חיוך מאולץ בפנים ...

בשבועות האחרונים שקלתי לקחת הפסקה מהפעילות שלי באתר הבלוגים. הרגשתי עומס, צורך בבירור עצמי, ורצון לוודא שהכתיבה שלי נשארת אותנטית ולא נעשית רק מתוך הרגל או מחויבות.

לקחתי זמן לחשוב – האם נכון לעצור? האם הפסקה תאפשר לי להיטען מחדש, או שאולי דווקא תנתק אותי ממשהו שנותן לי משמעות וגורם לי להרגיש מחובר?

בסופו של דבר, כשהעמקתי בתחושות שלי, הבנתי שהכתיבה היא חלק חשוב מהיום־יום שלי. דווקא בתקופות של עומס, היא מעניקה לי בהירות, יצירה ומרחב לביטוי אישי. בנוסף, החיבור לקוראים והתגובות החמות מזכירים לי עד כמה המקום הזה חיוני עבורי.

אני חייב לציין שזה התחיל רע מאוד עם הרבה מאוד פניות לא ראויות אבל עם הזמן הדברים התחילו להשתפר, חזר האמון. 

הנה חוויה אישית מנוסחת 

בהתחלה זה היה כמעט מהפנט. כמו ריח עדין שאתה לא מזהה מיד, אבל לאט-לאט מתמכר אליו. היא הייתה יפה — לא רק במובן המובן מאליו. הייתה בה נוכחות. כמו מישהי שברגע שהיא מביטה בך, העולם מסכים רגע לעצור.

ואז אתה מגלה את מה שלא רואים בעיניים.

גיליתי שהיופי יכול לסנוור, לפעמים ממש לסגור לך את העיניים בפני דברים שהיית אמור לראות מזמן. סימנים קטנים. משפטים שלא לגמרי מסתדרים. שתיקות שמספרות יותר מדי. ופתאום, מאחורי החיוך המושלם, מציץ משהו אחר — אולי חוסר רצון להשקיע, אולי חוסר כנות, אולי פשוט לב שהחליט שהוא לא פנוי באמת.

ואתה מוצא את עצמך עומד מול פרדוקס: איך משהו כל כך יפה מבחוץ מצליח להשאיר אותך כל כך חלול מבפנים?

ביום שהבנתי את זה, התאכזבתי. לא ממנה בלבד — גם מעצמי. מזה שנתתי לעיניים שלי לבחור בשביל הלב. מזה שהאמנתי שהקסם חזקים מהמציאות. מזה שנלחמתי על משהו שרק נראה טוב.

היופי נשאר, כמובן. אבל המפגש עם מה שמאחוריו – זה כבר סיפור אחר. והוא מלמד אותך שיעור שלא שוכחים:

שבסוף, לא הצורה היא זו שמחממת את הנפש. זה האדם. הכנות. האמת. הרצון ההדדי.

והפעם — כל זה לא היה 

אז אחד הדברים שאני הכי אוהב מלבד רימינג הוא אנאלי . למען הסר ספק ... לקבל

לא משהו פראי אלא עדין בזויות הנכונה שנוגע בנקודה המדהימה שמעוררת את התחושה הבלתי ניתנת להבנה . 

בשביל לעשות את זה טוב אקטיבית,  צריך גם לדעת להתנהל פסיבית.