|
|
|
היא לא נוגעת
היא מחזיקה את עצמה
מחפשת את ההדהוד שלו
את המילוי שלו
מבט אחד שלו
והגוף שלה מתעורר
מתמלא
היא יכולה לבד
אבל היא צריכה שזה יהיה תחתיו
הקול שלו
המבט שלו
הנוכחות שלו
זה ההדהוד שלו
שנשאר בה
מתחת לעור
לפני כל מגע
לפני כל מילה
אני רעבה
רעבה לאוכל , גם
אבל יותר מהכול
לרגעים שממלאים אותי
זה רעב שלא תמיד אפשר להסביר
הוא לוחש בשקט
זוחל לאורך עמוד השדרה
מחכה למשהו שיגיע
זה צמא לחיות
לצלול
להתמלא
בלי לדעת מתי
בלי לדעת איך
רק להרגיש
אני לא נכנסת מהר
אני נותנת לעצמי זמן להתרגל
בודקת איך זה מרגיש בגוף
אם הנשימה נשארת
אם משהו נסגר או נפתח
כשזה נעים אני נשארת עוד
כשזה מציף אני עוצרת
לא בורחת
בוחרת
לאט־לאט
הגוף מפסיק להילחץ
המחשבות נרגעות
ומה שהיה זר
נהיה מוכר
אני לא צריכה לדחוף את זה
רק להקשיב
ככה בקצב שלי
משהו חדש נכנס לחיים שלי
בלי להפחיד אותי
מה יגידו אם אעז ?
ומה יקרה אם לא ?
האם אני בטוחה עכשיו
או רק רגילה להחזיק שליטה ?
האם מותר לי להרגיש את זה
גם אם אין לי מספיק מילים להסביר ?
מי אני כשאני רועדת ?
ומי אני אם אני מעמידה פנים שאני יציבה ?
האם הפחד הוא סימן לעצור
או סימן שאני מתקרבת לעצמי ?
האם זה שלי או שאני נענית לציפייה שלא אמרו
בקול ?
מה יקרה אם יראו אותי באמת ?
ומה יקרה אם ימשיכו לראות רק את מה שנוח ?
האם אני יכולה להכיל עונג בלי להתנצל ?
מי אהיה אם לא אצטדק ?
ומי אהיה אם אמשיך להסביר ?
האם אני אחראית למה שאחרים ירגישו
כשאני בוחרת להרגיש ולחוות ?
מה יותר מסוכן - שידברו עלי או שאוותר לעצמי ?
ומה אם אין תשובה נכונה
להרגיש חיה יותר ?
חזרתי
אחרת
מוארת
נושמת
ובהודיה
על האפשרות
להיות מוחזקת
כשאני כבר לא יכולה
להחזיק
אני נוגעת בלכלוך
שם אין ציפיות
שם אין חוקים
רק אמת
שם הפורקן קורה
והשחרור נושם
בלי להצדיק
בלי להחזיק
בלכלוך יש פורקן
בפורקן יש חיים
תני לרגע להיות
היא רק נגעה
רק מתוך סקרנות
ונשאבה פנימה
וקצת
כבר לא היה
רק קצת
ועכשיו
היא רק מתגעגעת
היא רצתה קצת
רק קצת
לא יותר מזה
לא דרמה
לא סיפור
רק קצת
הם מספרים את זו שהייתי
בכתב יד קטן
במילים זהירות
חולשות
פחדים
תהיות
על כמה מותר לי להיות אני
ויש שם פחד לאבד
ויש שם רעב להישאר
ויש שם רצון להחזיק
ובין השורות
כבר חיכו חוזקות שקטות
לא ידעתי אז לסמוך עליהן
לא ידעתי אז שהן ילכו איתי דרך
היום אני קוראת אחרת
מגוף שיודע
ממקום שונה
והתודה צועדת איתי בדרך
