להיות שלך

כאב מפלח.
צריבה חודרת לעומק התאים,
לעומק הנשמה.
לוקחת אוויר, סופרת בקול רם
יודעת שעם כל הנחתה על הגוף שלי
מתהווה בתוכי עוד מדרגה
עוד חיוך מתרחב בבטן
עוד סימן שיישאר איתי ימים ארוכים
כדי להזכיר לי
את מתנת ההתמסרות,
מתנת הכניעה,
מתנת הכאב

With every bruise you leave behind, I feel a little more of myself becoming yours, as if each mark is a testament to the trust I place in you, and the willingness to be shattered and reshaped in your hands

אני כל כך מתגעגעת אליך, דום

מרגישה את החוסר שלך מזדחל לי בכל האיברים.

הכמיהה הזו למגע שלך, 

למבט הבטוח הזה שלך, עליי

לחיוך המרוצה שלך. 

לשקט הזה שמציף בי פחד, 

כשאתה ניגש להביא עוד כלי,

שיצבוט,

שיאתגר, 

שיחדור, 

שירחיב,

שיכאיב. 

אני צריכה להרגיש את השתן שלך,

צורב לי את הסימנים שהשארת בעור, 

להרגיש אותו צורב את הנשמה שלי,

שכל כך צריכה את החיבוק שלך

תשוקה
כאב
עולב
מתכנסים כולם לידי אמת אחת.
אמת עירומה. פשוטה.
מול המראה. בלי בושה.

אני. שלי.
כל ששלי - שלך.
כולי שלך.
כל כך שלך.

כשאני חושבת עליך, עליי, על המקום החדש והכל כך טבעי הזה, אני מבינה שאני פתאום מסוגלת להשאיר מאחוריי, את כל מה שסחבתי איתי לאורך השנים. 

מתוך המקום הזה ששואב אותי אליו ואל חוסר הודאות, מהמקום הזה, הקרקע מרגישה פתאום כל כך יציבה. 

אתה כל כך שליו. רהוט וברור. אתה מאמין בי ומזכיר לי את זה כל הזמן. העוצמה השקטה שלך, כמעט ולא מאפשרת לי להתבלבל. 

אתה שומר עליי כל הזמן, גם ממרחק. מכוון ומדריך. סבלני כמו שרק אתה מסוגל, מול שאלות ותהיות של ילדה שרק מתחילה להבין שהיא סופסוף הגיעה הביתה.

אני מרגישה בטוחה, דום. 

זו לא הרגשה מובנית מאליה. 

בטוחה בעצמי. 

בך. 

ביד שאתה מושיט אליי כדי למשוך אותי לעולם שלך, 

למסע שלנו, 

לעולם החדש שלי.

תודה דום שלי,

על הזכות להיות שלך