כשאנחנו בכלוב הכל נראה שחור וטוב, אבל בחיים עצמם לא הכל קורה כמו בכלוב. לפעמים החיים מפריעים לסשן האידיאלי, נניח כשהרופא אוסר עליך כל חדירה שהיא ואת פרקטיקלי סגורה לרגל שיפוצים. מזל שבבדסמ יש עוד הרבה אופציות חוץ מזיונים וגם הפה שלי לא יצא לפגרה וככה מצאתי את עצמי נשארת לאורך כל הסשן עם חוטיני.
קצת שימוש, קורטוב החפצה, הרבה כלבה, נגיעות השפלה מתובלות בקורטוב כאב ורגע אחרי שהוא גמר עמוק עמוק במה שפעם היה הגרון שלי והיום הוא הפלאשלייט שלו - הוא נוגע בתחתונים שלי ומופתע שהן ספוגות.
"כמה שאת כלבה. נגיעה אחת בדגדגן שלך לא הייתה. כל זה רק מלספק אותי?" הוא תוהה בטון שנמצא איפשהו באמצע בין הפתעה להשפלה. לא עניתי, מה כבר יש להגיד שלא נאמר? הסתפקתי בחיוך.
"לכי להחליף". אני לא מבינה למה ומה מפריע לו שאני עם חוטיני רטוב, גם כך בקרוב הוא ילך ואני אכנס להתקלח, אבל אני גם לא שואלת. כבר למדתי שיש שאלות שעדיף לא לשאול. אני יורדת על ארבע והולכת לכיוון חדר הארונות להוציא חוטיני חדש, מחליפה וחוזרת על ארבע אליו.
"איפה החוטיני הרטוב?" הוא שואל ואני עונה בטבעיות שהוא בסל הכביסה. איפה עוד הוא יכול להיות אני חושבת לעצמי.
"תביאי אותם".
שוב על ארבע, חדר ארונות, סל כביסה, מכניסה חוטיני משומש ורטוב בין השיניים וחוזרת אליו על ארבע, מגישה לו את שביקש. "כלבה טובה" הוא אומר תוך כדי שהוא מלטף לי את הראש ומכניס את החוטיני הספוג לכיס.
"מה יש לך לעשות עם זה?" אני תוהה.
"היא שואלת יותר ויותר עליך, נראה לי שכדאי לתת לה לטעום. נסתום לה את הפה עם זה בסשן ואז אחזיר לך. סבבה?" אני לא עונה, אבל בטוח לא רק אני שמה לב שגם החוטיני שהרגע יצא מהארון כבר רטוב ביותר.
