אין זיון רע יש זיון שרע לו

למרות שאני מהמעטים שהקורונה השתלמה להם כלכלית, אני לא מתגעגעת לתקופת הסגרים וההגבלות. בכלל לא.

כאילו, חוץ מהרגעים שאני נזכרת איך הוא היה מלביש עלי מסכות משומשות שלה שאריח את הבל הפה שלה עם כל נשימה.

אבל חוץ מזה אני ממש לא מתגעגעת. כאילו, חוץ מכשאני חושבת על הפעם ההיא שהוא העביר מסכה בין הרגליים המיוחמות שלה בזמן שגנחה ונאנחה עבורו וכל מה שהיה מותר לי לעשות לאחר מכן היה לעמוד בחדר עם הגב אליהם, לשים על הפנים שלי את המסכה שהייתה בין הרגליים שלה, לשמוע את הקולות שלהם ולא לגעת. לא בו. לא בה ולא בעצמי.

כל פעם שניסיתי לנשום עמוק ולהרגיע את הסערה בין הרגליים רק נשמתי את החרמנות שדלפה ממנה למסכה ומשם עמוק לתוכי.

אבל אני ממש לא מתגעגעת לקורונה.

(שום דבר לא מפחיד, בך לא נוגע)