יום שני בתוך הכלוב, המון שיחות חלקן קצרות וחלקן משמעותיות יותר עם הנשמות האבודות כאן.
אם היה לך מטפל ממש טוב, היית כאן? אני רוצה לשאול בהתכתבויות עם אחרים.
אבל גם אני כאן בעצם...
אסופות של נשמות אבודות, שזקוקות לעיבוד ושיחזור כדי לתפקד בחברה הנורמטיבית.
מה ההבדל בעצם בין מנתח שלוודאי מפיק הנאה מעצם אחיזתו בסכין המפלחת בגופו של אדם אחר?
הרי, העיניים נשואות לאיש ההוא בהערצה, כי המוח תופס רק את החלקים בהן הוא מציל חיים. אף אחד לא רוצה לחשוב שהוא מאונן אחר כך, או מזיין איזו אחות כי האיברים הפתוחים שנפרשו לפניו גורמים לעוררות במוח.
אז... אני תוהה אם זה לא חדר הניתוחים כאן... אחד מעוניין לחתוך, לשחק ולתפור והשני לתרום את גופו למסע הזה בערות מוחלטת.
החלקים הטיפוליים שלי מבקשים ללטף ברוגע את הראש של זה שמתכתב בצד השני, לדרוש ממנו חמלה עצמית, כדי שלא יכאיב לו. אותו כנ"ל לזה שרוצה להכאיב, גם לו כואב באותה המידה.
החלקים האסורים שבי, מבקשים לשמוע מה יש לצד השני להציע..
