הילד הקטן שבי מתרגש
אני יודע למה הוא מתרגש.
כי הפסקתי להתכחש אליו.
49 שנה שאני מנסה לאלף אותו,לחנך אותו, לסמם אותו רק שישתוק!!!
ניסיתי ליצור לו כלוב מזהב והוא המשיך לטלטל אותו.
ימים ולילות הייתי מעביר אכול משני תודעה כדי לא לשמוע את הקול שלו.
"תוציא אותי מפה" הייתי שומע את הזעקות שלו.
והילד הגדול מתכחש.
הילד הגדול חושב שהוא "מקולקל" והזעקות האלה שהוא שומע הם סתם עוד רעשי רקע.
התדרים שלהם אף פעם לא היו משודרים באותה האנרגיה,תמיד יש פער.
אם יש פער איך תהיה הרמוניה?
הילד הקטן שאף פעם לא היה נראה, מתעקש שהילד הגדול יראה אותו ויקשיב לו, כי גם לו יש חלק במכלול הוא לא רק בורג קטן.
ופתאום שקט.
הילד לא צועק, הילד לא מטפס על הקירות הכלוב, הוא יושב ומשחק ומזמזם שיר לא מוכר.
אני מנסה לשמוע את המחשבות שלו ואני לא מצליח כי יש שם שקט.
מין שלווה פנימית כאילו האתגר הסתיים, ועכשיו רק נשאר לחדד את המסר.
אני מרגיש צמרמורת כשאני כותב את זה, כנראה כי התדרים שלי ושלו משדרים ביחד סוף סוף.
קבלתי אותו, אימצתי אותו, חיבקתי אותו.