אחרי המסע שעברנו דרך מידות החסד, הגבורה, התפארת, הנצח, ההוד והיסוד —
אנחנו מגיעים אל מידת המלכות.
מלכות היא לא שליטה.
היא גם לא כוחנות.
מלכות אמיתית
היא היכולת של אדם
להסכים להיות הוא עצמו במלואו.
להביא את הקול שלו לעולם.
את הכוחות שלו.
את הנשמה שלו.
יש משהו מעניין במלך אמיתי —
אין לו שום דבר משל עצמו.
המלך לא חי רק בשביל עצמו,
אלא בשביל העם,
בשביל משהו גדול יותר.
ולכן מידת המלכות
קשורה באופן עמוק לשליחות.
כי שליחות נוצרת
כשאדם מפסיק רק לשאול:
“מה אני צריך?”
ומתחיל לשאול גם:
“מה העולם צריך ממני?”
אבל כדי להגיע לשם
צריך לעבור דרך.
כי הרבה פעמים
אנחנו עסוקים כל כך בלשרוד,
בלרצות,
בלהחזיק דימוי,
בלפחד להיפגע —
עד שאנחנו מתרחקים מהקול הפנימי שלנו.
ומלכות מזמינה אותנו
לחזור אליו.
להסכים לתפוס מקום.
לא מתוך אגו,
אלא מתוך אחריות.
להבין שיש לנו תפקיד בעולם.
שיש מתנות שרק אנחנו יכולים להביא.
ובעומק,
גם בזוגיות וגם בהורות —
מלכות היא היכולת לבנות מרחב
שנותן מקום לחיים.
בית שיש בו נוכחות.
יציבות.
רוח.
אהבה.
גבולות.
ותנועה.
לא בית שמבוסס על הקטנה,
אלא על גדילה הדדית.
ויש משהו מאוד מושך
באדם שחי מתוך מלכות בריאה.
לא אדם מלא באגו —
כי אגו גדול דווקא מחליש אינטימיות.
אלא אדם שמחובר לכוחות שלו,
לשליחות שלו,
למי שהוא באמת.
ובו זמנית
יש בו גם ענווה.
היכולת לתת מקום לאחר.
להתרגש ממנו.
לא לפחד מהאור שלו.
וכששני אנשים נפגשים כך —
מלאים יותר,
מחוברים יותר לעצמם,
אבל גם יודעים לפנות מקום זה לזו —
נוצרת תשוקה אחרת.
תשוקה שיש בה נוכחות.
חיות.
בחירה.
ומפגש אמיתי בין שני עולמות.