בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

ילד קטן-ילד גדול

הילד הקטן שבי מתרגש
אני יודע למה הוא מתרגש.
כי הפסקתי להתכחש אליו.
49 שנה שאני מנסה לאלף אותו,לחנך אותו, לסמם אותו רק שישתוק!!!
נסיתי ליצור לו כלוב מזהב והוא המשיך לטלטל אותו.
ימים ולילות הייתי מעביר אכול משני תודעה כדי לא לשמוע את הקול שלו.
"תוציא אותי מפה" הייתי שומע את הזעקות שלו.
והילד הגדול מתכחש.
הילד הגדול חושב שהוא "מקולקל" והזעקות האלה שהוא שומע הם סתם עוד רעשי רקע.
התדרים שלהם אף פעם לא היו משודרים באותה האנרגיה,תמיד יש פער.
אם יש פער איך תהיה הרמוניה?
הילד הקטן שאף פעם לא היה נראה, מתעקש שהילד הגדול יראה אותו ויקשיב לו, כי גם לו יש חלק במכלול הוא לא רק בורג קטן.
ופתאום שקט.
הילד לא צועק, הילד לא מטפס על הקירות הכלוב, הוא יושב ומשחק ומזמזם שיר לא מוכר.
אני מנסה לשמוע את המחשבות שלו ואני לא מצליח כי יש שם שקט.
מין שלווה פנימית כאילו האתגר הסתיים, ועכשיו רק נשאר לחדד את המסר.
אני מרגיש צמרמורת כשאני כותב את זה, כנראה כי התדרים שלי ושלו משדרים ביחד סוף סוף.
קבלתי אותו, אמצתי אותו, חבקתי אותו.
לפני חודש. יום רביעי, 20 במאי 2026 בשעה 2:30

הקפה מתקרר

הסיגריה חצי דרך לסוף

והיום עוד לא באמת התחיל.

 

אני פשוט.

יש בי עומק שצריך לרצות להגיע אליו.

לא הכל חייב לצאת ברעש

יש דברים שנפתחים לאט

כמו דלת ישנה

שצריך להכיר את הידית שלה.

 

אנשים היום רצים מהר מדי

שואלים בלי להקשיב

נוגעים בלי להרגיש

 

ואני?

אני אוהב רגעים אמיתיים

מבט שנתקע שנייה יותר מדי

שיחה שלא מנסה להרשים

ושתיקה שלא מלחיצה אף אחד.

 

אני עדיין יושב פה

מסתכל על העשן של הסיגריה עולה

וחושב לעצמי

שבסוף

כל אחד רק רוצה מקום להרגיש בו אמיתי.

 

ומי בכלל נשאר היום מספיק זמן כדי להכיר מישהו באמת?


לקרוא ולהוסיף תגובות, הרשמ/י או התחבר/י.

הרשמ/י התחבר/י