עוד טיפה בים של חול

אז אחרי כמה שבועות קשוחים שעברתי, אני יכולה להגיד שזכיתי לחוות טיפה קטנה של אושר.

אז אשתף אתכם בסיטואציה קורעת ומדהימה שקרתה לי היום.

הלכתי לבית מרקחת כדי לקנות את התרופות וההורמונים שלי. כשהגעתי לשם, היו שני רוקחים שטיפלו בי, ועל הדרך ביקשתי מהם שיוסיפו לי גם מינוקסידיל לשיער. מסתבר שיש סוג של מינוקסידיל שהוא מיועד לגבר, ויש סוג שהואלאישה.

אמרתי להם ישר שאני רוצה את זה של הגבר, פשוט כי אני כבר משתמשת בו ומכירה אותו.

מפה לשם, הם התחילו להתווכח בינם לבין עצמם! אחד אומר לשני שמותר להם למכור לי את זה, השני אומר שאסור כי זה של גבר והם לוקחים פה סיכון למכור מוצר של גבר לאישה. אחרי כמה דקות שהם עשו בדיקה עם עוד רוקחת, והיא אמרה להם שזה בסדר, הם עדיין לא היו בטוחים והמשיכו להסס. בשלב הזה כבר באתי ואמרתי להם: "תקשיבו, אני עוברת שינוי מגדרי וזה בשבילי. תראו שגם מופיע לכם שם זכרי בכרטיס במחשב". עד שלבסוף השתכנעו למכור לי אותו.

עכשיו בזמן שכל הסיטואציה קורת מצאתי את עצמי חושבת בראש והייתי בשוק מהסיטואציה.

אמרתי לעצמי: "רגע, מה?! אני עד כדי כך עוברת טוב, שהם בכלל לא מזהים שבעברי הייתי גבר?! , דיי אני לא מאמינה"

כל הסיטואציה הזאת, במקום להביך, פשוט גרמה לי לממש, אבל ממש אושר וצחוק בלב. ה-Passing הזה שתפס אותי לא מוכנה בתוך תור לבית מרקחת... פשוט וואו 🥰.

לאחרונה הבנתי שאני סובלת ממשבר גיל 30.

האמת היא שלא חשבתי שאגיע לכאן. כמו כולם, חשבתי שגם אני אמצא זוגיות, אתאהב, אקים בית ומשפחה כמו כולם. במקום זה, המציאות שלי היא פשוט עוד טיפה בים של חול – משהו קטן, שקוף, ושגרה שמרגישה כמו שממה אינסופית.

האחרונה שנשארה רווקה בכל מעגל חברים שהגעתי אליו בחיי, ולמצוא את עצמי לבד על בסיס יומי.

אף אחד לא שולח הודעה לשאול איך עבר עליי היום או להגיד לילה טוב.

הלילות ארוכים, וגם בקיץ המיטה מרגישה "קרה".

אין מי שיהיה לצידי כשאני צריכה, וכל דבר אני חייבת לעשות בעצמי.

אין חשק בלהכין אוכל הרי גם ככה ארוחות לבד הן כבר דבר שבשגרה,

יציאות או טיולים כבר לא נמצאים על הפרק, כי אני תמיד אהיה הגלגל השלישי.

כשאני חולה – אף אחד לא כאן כדי לעזור. אין מי שיקשיב וישמע אותי.

זה קשה, לחשוב ולראות את כל הסובבים אותי עוקפים אותי במרוץ החיים ואני נשארת מאחור.

כולם "בונים" את התא המשפחתי הקטן שלהם, ואני פה "מתפרקת" לבד.

כמה סבל עוד אצטרך לעבור כדי שמישהו יראה אותי?

אני כועסת, עייפה ומותשת כל הזמן. נמאס לי לחיות במציאות שלא ביקשתי, ולקבל את זה שהבדידות היא הדבר היחיד שעוטף אותי.

עוד טיפה בים של חול. הבעיה עם טיפה כזאת היא שאין לה סיכוי להישאר שלמה. ברגע שהיא נוגעת בקרקע, היא פשוט נספגת פנימה ונעלמת. היא לא הופכת לשלולית, היא לא משאירה סימן – היא פשוט נבלעת בין מיליוני הגרגירים עד שהיא הופכת לשקופה לגמרי.

ככה אני מרגישה את החיים שלי: שקופה. כאילו מה שאני אומרת לא באמת נשמע, כאילו לוקחים אותי כמובן מאליו. והיום? היום הרגשתי את זה חזק יותר מתמיד, כשדווקא הדברים הכי קרובים אליי פשוט לא עבדו וגרמו לי להרגיש עוד יותר בלתי נראית.

זה התחיל מההודעה על ועדת המשמעת במכללה. פתאום כל מה שחוויתי מבחינתם לא תקף. כאילו אני אוויר, כאילו האמת שלי היא סתם רעש רקע. זה המשיך לבקשה לעצה אצל המטפלת שלי, וכתגובה לחרדה שלי קיבלתי פשוט אגרוף לפרצוף. הבנתי שגם כאן אף אחד לא רואה אותי. אם ארצה לשתף אותה – זה רק בתשלום. כאילו אני כספומט.

איך זה שדווקא כשאני אומרת שאני מרגישה שקופה, את מוכיחה לי את זה בעצמך? המקום הזה שבו המטפלת, זאת שיודעת את שיא החולשות שלך, את כל המגננות והמכאובים, בסוף משתמשת בזה נגדך. מבחינתי זו בגידה לכל דבר. אם איתך אני לא מרגישה בנוח, אז עם מי כן? אם אני רואה בך עוגן, את מחליטה לנטוש את הסירה? אז לא. החלטתי לנסר את העוגן הזה ולזרוק אותו ללב הים. הודעתי לה שלום ומקווה שלא נתראה שוב.

ומשם היום המשיך בטלטלה לתוך שתי חתונות באותו ערב. ושוב עלתה השאלה ההמעצבנת הזאת שמשגעת אותי: איך אני מציגה את עצמי? הרי עברו כבר שנה וחודשיים. שנה וחודשיים שאני לוקחת הורמונים, הגוף משתנה, רואים סממנים נשיים מאוד ברורים – אז על איזו דרך ללכת? האם לנסות להציג את עצמי בתור גבר למרות שזה כבר לא מרגיש או נראה ככה, או לצאת כאישה? הקונפליקט הזה מייצר כל כך הרבה תסכול וכאב ראש, לחץ וחששות, וזה פשוט גרם לי לאבד את עצמי עוד יותר.

בחתונה הראשונה היו המון אנשים מהעבר. מרוב פחד מהתלהמות ושוק של כולם, החלטתי ללכת על המראה הגברי. פשוט רציתי לעבור את זה בלי למשוך אש. אבל שם פגשתי חבר שכן יודע מי אני, והוא אמר לי את המילים שהייתי צריכה לשמוע – שאני צריכה להרגיש מי שאני וללכת לבושה כמו שאני רוצה. בזכותו, לחתונה השנייה כבר החלפתי בגדים. שמתי עקבים ושמלה ויצאתי כעצמי.

אבל כשמגיעים לקצה הצוק, הנפילה פתאום נראית הרבה יותר מפחידה. כשהגעתי לחתונה השנייה, פתאום הרגשתי שהכל פשוט קורס עליי. כל מה שעברתי היום – המכללה, המטפלת, והשקיפות הזאת מול כולם – הכל התפוצץ לי בפנים. יצאתי לרכב והתחלתי פשוט לבכות את הנשמה שלי. איך אתמודד עכשיו כשאני לבושה ככה וכולם רואים? מה אני עושה עם הלימודים? במקום לשמוח, הרגשתי פתטית, כמו ליצן שהתחפש.

בסוף, למרות הכל, משהו בתוכי החליט לא להישאר ברכב. אספתי את עצמי, יצאתי מהחושך של המכונית ונכנסתי לאולם. רציתי לתת לחיים לרקוד, לפחות לכמה שעות. רקדתי, ניסיתי לשמוח בשמחה של החברים שלי באמת, ועשיתי משהו שהוא מבחינתי מעל ומעבר לכל מה שחשבתי שאני מסוגלת ביום כזה.

אני לא יודעת אם זה היה אומץ או סתם טיפשות, ואני לא יודעת איך יעברו הימים הקרובים. אני רק יודעת שעכשיו אני פה, באפיסת כוחות, שבורה, אבל לפחות הלילה – לא נתתי לשקיפות הזאת לנצח אותי.

החיים בעשור השלישי לא כל כך זוהרים כמו שתיארתי לעצמי. בעצם בתוך תוכי תמיד ידעתי שהרגע הזה יגיע, ותמיד ידעתי לנצור את הרגעים השמחים בחיי. אך היום, בגיל 33, את מבינה מי באמת נשאר איתך לאורך הדרך. מי בחר להישאר, ומי בחר ללכת. מחלקם בחרתי אני להתנתק, ובמקרים אחרים אלו היו הם – אך היום, המרחק הזה מרגיש הרבה יותר כואב.
אני אמנם באמצע תהליך של שינוי מגדרי, אבל כואב לי לדעת שכל החיים שחייתי עם אותם אנשים, באותו זרם, כדי להגיע לאותו היעד לא זורמים לאותו מקום. במקום להמשיך איתם במעלה הנהר, בחרתי ללכת בדרך אחרת לגמרי. בניגוד לכלל, בחרתי להתפתח. במקום להמשיך עם הזרם, בחרתי ללכת נגד כל המוסכמות, לעלות ליבשה ולבחור בעצמי ובהישרדות שלי – בראש ובראשונה.
אבל מה זה בעצם אומר באמת? האם זה שאני בוחרת בעצמי קודם כל, רק גורם לאהבה להתרחק ממני? האם בגיל הזה היא בכלל תגיע? אם תשאלו אותי, אני באמת כבר לא חושבת. לפעמים אני אומרת לעצמי שיש דברים שלא נועדו לכולם. לא כל חלום זוכה להתגשמות, ובהרבה פעמים המציאות מעמידה אותנו מול מראה שמראה שאולי לא הכל מושלם כמו שציירו לנו.
מצד שני, למצוא את עצמך מחוץ למירוץ החיים ודואגת לעצמך קודם כל מאוד מרומם ומקדם אותי אבל האם זה שווה את המחיר?

לראות את כולם מתקדמים ונוטשים אותך בשביל לקדם את עצמם – זה שובר. ושלא תבינו לא נכון, זה לא שאני נגד קידום עצמי, אבל לראות בסוף שכולם מתקדמים ושוכחים אותך בדרך – זה מה שכואב. למצוא את עצמי יום אחרי יום, נאלצת לקבל את הבדידות הזאת שנכפתה עליי.
כל הסובבים אותי בזוגיות, אבל מה איתי? לי לא מגיעה אהבה? לא מגיע לי שמישהו יאהב אותי?
זה כל כך מתיש לרוץ אחר משהו שהוא לא בהישג יד, ממש כמו לנסות לגעת בירח. לראות את כולם בזוגיות, שומרים על קשרים ומתקדמים יחד באותו שלב בחיים, רק מוריד אותי ומותיר אותי בהרגשה מלאה בבדידות. גם לי בא לקבל יחס. אני גם רוצה לקבל הודעת "בוקר טוב", שיתעניינו לגביי, או אפילו סתם לדבר. בא לי לחזור לבית חם שמחכים לי בו, ולדעת שיש לי עוד סיבה להתעורר ליום הבא.
לראות שאני כבר לא חלק מהמעגל החברתי מקשה עליי עוד יותר, וגורם לי לחשוב האם בכלל נותר בי אמון באנשים. הרי לא כולם רעים, אבל כשזה מגיע לזוגיות ולשלבים האלה בחיים – אנשים רוצים להקים משפחה ולחיות את חייהם, ומי שלא מתקדם איתם באותו קצב נחשב לפעמים למעמסה.
פעם באו אליי בטענה: של '' אל תתלונני את בחרת לצאת כטרנסית, אז אל תצפי לא להיות לבד". אז נכון, אמנם בחרתי בדרך שנחשבת בעיני רבים לטאבו ולא כחלק מהזרם הכללי, אבל זה אומר שאני לא רוצה לקבל יחס ואהבה כמו כולם? באמת נראה לכם שבא לי להישאר מאחור כאן, ולראות אתכם שם?
לראות את כולם מהצד מקבלים את כל מה שתמיד רצית וכנראה לעולם לא תחווי – זה כל כך שובר ומרסק. לפעמים אני שואלת את עצמי כמה עוד כוחות נותרו בי אחרי המרדף האינסופי הזה? יש יעד בכלל? יש נקודה בסוף הדרך? כרגע, אני לא חושבת שאי פעם אגיע לסיום המירוץ הזה.
אולי עצם זה שבחרתי בעצמי קודם, יביא לי שלווה בעתיד? אם כן, אז מתי, וכמה זמן עוד נשאר לי? כי כבר באמת נמאס לי לחכות בתחנה הזאת של החיים, לבד.