עוד טיפה בים של חול. הבעיה עם טיפה כזאת היא שאין לה סיכוי להישאר שלמה. ברגע שהיא נוגעת בקרקע, היא פשוט נספגת פנימה ונעלמת. היא לא הופכת לשלולית, היא לא משאירה סימן – היא פשוט נבלעת בין מיליוני הגרגירים עד שהיא הופכת לשקופה לגמרי.
ככה אני מרגישה את החיים שלי: שקופה. כאילו מה שאני אומרת לא באמת נשמע, כאילו לוקחים אותי כמובן מאליו. והיום? היום הרגשתי את זה חזק יותר מתמיד, כשדווקא הדברים הכי קרובים אליי פשוט לא עבדו וגרמו לי להרגיש עוד יותר בלתי נראית.
זה התחיל מההודעה על ועדת המשמעת במכללה. פתאום כל מה שחוויתי מבחינתם לא תקף. כאילו אני אוויר, כאילו האמת שלי היא סתם רעש רקע. זה המשיך לבקשה לעצה אצל המטפלת שלי, וכתגובה לחרדה שלי קיבלתי פשוט אגרוף לפרצוף. הבנתי שגם כאן אף אחד לא רואה אותי. אם ארצה לשתף אותה – זה רק בתשלום. כאילו אני כספומט.
איך זה שדווקא כשאני אומרת שאני מרגישה שקופה, את מוכיחה לי את זה בעצמך? המקום הזה שבו המטפלת, זאת שיודעת את שיא החולשות שלך, את כל המגננות והמכאובים, בסוף משתמשת בזה נגדך. מבחינתי זו בגידה לכל דבר. אם איתך אני לא מרגישה בנוח, אז עם מי כן? אם אני רואה בך עוגן, את מחליטה לנטוש את הסירה? אז לא. החלטתי לנסר את העוגן הזה ולזרוק אותו ללב הים. הודעתי לה שלום ומקווה שלא נתראה שוב.
ומשם היום המשיך בטלטלה לתוך שתי חתונות באותו ערב. ושוב עלתה השאלה ההמעצבנת הזאת שמשגעת אותי: איך אני מציגה את עצמי? הרי עברו כבר שנה וחודשיים. שנה וחודשיים שאני לוקחת הורמונים, הגוף משתנה, רואים סממנים נשיים מאוד ברורים – אז על איזו דרך ללכת? האם לנסות להציג את עצמי בתור גבר למרות שזה כבר לא מרגיש או נראה ככה, או לצאת כאישה? הקונפליקט הזה מייצר כל כך הרבה תסכול וכאב ראש, לחץ וחששות, וזה פשוט גרם לי לאבד את עצמי עוד יותר.
בחתונה הראשונה היו המון אנשים מהעבר. מרוב פחד מהתלהמות ושוק של כולם, החלטתי ללכת על המראה הגברי. פשוט רציתי לעבור את זה בלי למשוך אש. אבל שם פגשתי חבר שכן יודע מי אני, והוא אמר לי את המילים שהייתי צריכה לשמוע – שאני צריכה להרגיש מי שאני וללכת לבושה כמו שאני רוצה. בזכותו, לחתונה השנייה כבר החלפתי בגדים. שמתי עקבים ושמלה ויצאתי כעצמי.
אבל כשמגיעים לקצה הצוק, הנפילה פתאום נראית הרבה יותר מפחידה. כשהגעתי לחתונה השנייה, פתאום הרגשתי שהכל פשוט קורס עליי. כל מה שעברתי היום – המכללה, המטפלת, והשקיפות הזאת מול כולם – הכל התפוצץ לי בפנים. יצאתי לרכב והתחלתי פשוט לבכות את הנשמה שלי. איך אתמודד עכשיו כשאני לבושה ככה וכולם רואים? מה אני עושה עם הלימודים? במקום לשמוח, הרגשתי פתטית, כמו ליצן שהתחפש.
בסוף, למרות הכל, משהו בתוכי החליט לא להישאר ברכב. אספתי את עצמי, יצאתי מהחושך של המכונית ונכנסתי לאולם. רציתי לתת לחיים לרקוד, לפחות לכמה שעות. רקדתי, ניסיתי לשמוח בשמחה של החברים שלי באמת, ועשיתי משהו שהוא מבחינתי מעל ומעבר לכל מה שחשבתי שאני מסוגלת ביום כזה.
אני לא יודעת אם זה היה אומץ או סתם טיפשות, ואני לא יודעת איך יעברו הימים הקרובים. אני רק יודעת שעכשיו אני פה, באפיסת כוחות, שבורה, אבל לפחות הלילה – לא נתתי לשקיפות הזאת לנצח אותי.