|
|
|
הגוף שלי מרגיש לא פה ולא שם.
המחשבות רצות מהר מדי בשביל שאספיק להבין מה אני באמת צריך.
יש בי תנועה מוזרה היום
רצון לחזור לשליטה, ואז מיד הרצון לאבד אותה.
כמו משיכה הלוך חזור ובלי נקודה ברורה לעצור בה.
זה בעיקר מעייף.
מתחת לזה יש משהו מאוד פשוט:
כמיהה לחום, למגע, לפורקן של המתח שמצטבר בפנים.
בלי דרמה זה רק רצון שמשהו סופסוף ירגיע.
יש עייפות שלא קשורה לשינה.
לא משנה כמה אתה ישן היא פשוט נשארת.
זו עייפות מלהיות זה שתמיד צריך להחזיק.
להחליט.
לשלוט.
לא ליפול.
הרבה זמן אני חיי ככה.
מבחוץ אני נראה בסדר. לפעמים אפילו חזק.
מבפנים יש תחושה קבועה של מתח, כאילו אם אני ארפה לרגע אז הכול יתפרק.
וכשאני ככה כלכך הרבה זמן, מתחילה לעלות בי מחשבה שקטה
איך זה היה מרגיש אם מישהו אחר היה מחזיק?
לא במובן של להיעלם.
לא לברוח מהחיים.
אלא פשוט… לא להיות זה שאחראי לכל דבר כל הזמן.
יש משהו מאוד מרגיע ברעיון של לוותר קצת על שליטה.
לא לוותר על עצמי, אלא על הצורך להחזיק את הכל כל הזמן.
את הפחד, את הכאב והעומס.
הרבה אנשים מאמינים שכניעה היא חולשה או ויתור.
וככה גם אני חשבתי במשך כלכך הרבה זמן.
אבל כמי שחי בשליטה מלאה ובדריכות מתמדת אני רוצה ללמוד שדווקא שם יש משהו משחרר.
שאולי לפעמים הכוח האמיתי הוא להוריד את השריון.
