pleasure or pain

כל אחד מגיע בשלב מסוים לרגע שבו הוא רוצה שינוי, או אפילו צריך שינוי. זה היה הרגע שלי.

להמשיך להכאיב לעצמי ולהיות בייסורים לא התאים לי, הרגשתי שזה תהליך מלמד, ולמדתי המון על עצמי.ו הגעתי לרגע שאני משלים עם הנעשה, מבין מי אני. ורוצה להתקדם הלאה.

אז קראתי בפורומים איך לפתח את הגוף והמלצות, והציעו תרגיל שהיה נחשב מאוד טוב בשם ״מתח״, היכולת לעלות את הגוף שלך בעזרת הידיים ממקום אחד לשני. נשמע די פשוט. אז מסתבר שלא, כנראה שהגוף שלי לא היה בנוי להיות כלכך חזק. כי לא הייתי מצליח אפילו אחד.

אז בתור ילד חסר אמצעים החלטתי לעשות את המתח הזה על המשקוף של הדלת שלי בבית, כל יום כשאני חוזר מבלי שאף אחד ידע. מחזיק עם האצבעות קרש עבה לא נוח. ומנסה לעלות את עצמי על דלת שעלולה להתלש בכל רגע. 

כל יום מנסה ונכשל. ממשיך עם קפיצות קלות עד שמצליח אחד. שבוע שלם אחד, שבועיים שתיים. חודש שלוש. לאחר חודשיים משום מקום מאחדות הגעתי לעשרות. והרגשתי טוב. אתגרתי את הגוף לעשות יותר ממה שהוא היה מסוגל. והתחלתי להתאמן רציני. עם שלפוחיות בידיים. ודחיפה של אוכל בכח. ורצינות ואמביציה שלא היו מביישים את רוקי בלבואה, כאשר בלב מחשבה אחת. Prove them wrong, make her feel sorry she is not with me, ואלוהים כמות הכבוד שרכשתי בתהליך. השינוי הכי ניכר באותה תקופה זמן היה אצלי. מחמאות, ויחס. פתאום ראו אותי.

אני לא סמרטוט, אני לא מחפש לרדוף יותר. עכשיו באים אליי. וכשאני רואה מטרה. אני מגיע אליה.

בדיוק כמו שקרה עם ש׳ שהייתה אחת משלישייה של בנות שכולם היו מזילים ריר עליהן. יפה, מוכשרת, חכמה.

הפעם אני מציב עובדות הפעם אני מחליט על הקצב, הפעם אני לא נפגע. 

האופי שלנו הוא מצבור של חוויות עבר שעיצבו אותנו, אישים שנרצה להיות כדוגמתם ומלחמה אינסופית במה נכון ומה מותר.

השעה חצות, מחר ב7 עוד יום חדש, עוד יום שאראה אותה, ועוד לילה שאצטרך לעבור עם שינה מעוטה.

מה שהתגלה כפתרון סוחט רגשות, התגלה גם כפתרון זמני. לא תמיד הדמעות יוצאות. ולא תמיד הכעס בוער. לפעמים אתה פשוט numb. 
מחשבות וחוסר ברגש מטשטשות את התת מודע. ואת מה שאסור ואת מה שמותר.

מאחוריי שידה, ועל שידה סכין פרפר. קיבלתי אותה ביום הולדת ה 14 שלי מחבר שידע כמה שאני אוהב דברים מגניבים ומעט מסוכנים. למדתי לשחק איתה די טוב עד היום. אני כבר מיומן. נפצעתי לא מספר פעמים אבל אף פעם לא משהו עמוק מדי.

הלב עדיין פועם, ועלה בי רעיון. זה גאוני. זה עוד עלול לעבוד ! חשבתי לעצמי.

את הכאב בלב לא אוכל לקחת אבל מה אם יחליף אותו כאב אחר. אני מכיר הרבה סוגי כאב. ואני חושב שאוכל לסבול אותם.

אז לקחתי את הסכין, מעורפל במחשבות, שלפתי את החלק הדוקר ולא את החלק המשסף. ממש את הקצה.

אבל רגע, שנייה של הגיון חלפה במוחי. אסור שידעו !

זה רק בשבילי !

הורדתי את החולצה. ודקרתי את הכתף, עם השפיץ והחלקתי אותו למטה. צמרמורת.. אנדרנלין. פאק זה אמור להרגיש כזה טוב? 

הייתי מסומם לרגע, לא חשבתי שהרגש הזה קיים. והתחלתי לשרוט את הכתף באותה תנועה שוב ושוב ושוב, והפעם עמוק יותר. עמוק מספיק בשביל שיצא קצת דם.

ואני שוכב, שמח. ורגוע. עד הפעם הבאה.

מזוכיזם, השפלה, סגידה.

הכל קשור אחד בשני ומשלים, עד למעגל קסם. שפותח לי, בלא מודע. דלת. לעולם שכנראה היה טמון בי כבר הרבה זמן.

אהבתי לרדוף אחריה ולגרום לה להיות מרוצה. כשהיא הייתה משפילה אותי ברבים, אהבתי את ההרגשה שהיא היחידה שהצליחה לשים אותי במקום הזה. וסבלתי מכל רגע ובכל זאת המשכתי. גם נפשית. וגם מה שהתגלה בהמשך. פיסית. סבלתי? אהבתי !. אהבתי להרגיש !

לכל דבר יש סיבה. לפעמים קשה להבין מה היא. אנחנו יכולים לתרץ אותה כ מזל רע או כישלון/הצלחה. אבל מאחוריי אותה סיטואציה שגרמה לחוויה הזאת תמיד יש סיבה.

האם חוויה רעה היא באמת רעה? או עדיין חוויה הכרחית בשביל להכיר את עצמנו לעומק? מניח שזה איך שאנחנו בוחרים לקחת אותה.

מ׳ לא הרגישה מחוייבת אליי ולמען האמת כפי שהעתיד צפן לה ולחבר הכי טוב שבחר בה בהמשך. היא לא הייתה מחוייבת לדבר, נפש חופשייה שממצא את כל שסובב אותה ואז זורקת וממשיכה קדימה.

היא אמרה לי שלא הוגדרנו כזוג, ושהיא לא מבינה למה שאני אפגע. שהיא עדיין סבבה איתי. פשוט דבר הוביל דבר. ושיש גברים אחרים ש ״יודעים מה הם עושים״ ושזה פשוט עובד להם, בעוד שאחד כמוני לא טוב בדברים האלה וצריך להישאר כ״ידיד״. כל נסיון שלי לשנות את זה הוביל לתגובה רעה. השיא היה צעקות בפומבי עם אמירות פוגעניות קשות ואישיות. רגש של השפלה ומבוכה הציפו אותי. ״אובססיבי, אפס, פחדן״. תקופה הייתי צריך לשמוע אותה מפנטזת על אחרים ומביאה לי רמזים שהיא בעניין שלי כשבפועל כל גבר שני מרטיב אותה יותר.

אז כמה כח יש לאנשים החשובים לנו עלינו? מספיק כוח בשביל לגרום לי לקום בבוקר ולרצות למצות את החיים ומספיק כח בשביל שאני ארצה לקבור את עצמי במיטה. בשביל להקיא כל דבר שאני אוכל. אפילו שאני בריא לגמרי. 

פתאום היה הרבה יותר קשה לתפקד, היה יותר קשה בהכל. במיוחד בשל העובדה שהמסגרת המשותפת שלנו מכריחה אותי לראות אותה כמעט כל יום.

הכי גרוע היה קשה להירדם. מחשבות בהם הייתי נאחז ונרדם כמו תינוק הוחלפו במועקה נפשית קשה. כאב לי, כלכך כאב לי.

חוויתי כאבים שונים בחיי, כאב של שריפה אשר נחוויתי במדורה בעודי ילד, כאב של יד שבורה, כאב של זריקה, כאב של מכה יבשה לבטן, כאב של כדור לביצים, כאב של שריפה כימית פנימית, כאב של ביצים כחולות, כאבי ראש, כאבי שרירים. ולכולם הייתה תרופה.

שום כאב לא השתווה ללב שבור, דופק על 200, אין איך לברוח, אין תרופה. 

לילה ועוד לילה, ועוד לילה. ועוד לילה. יושב וחושב למה היא החמיאה לההוא, ולמה הוא יותר טוב, ומה אני עושה לא נכון, ואיך זה יכול להשתנות. ואני נשבר. ואני רוצה לצרוח. אז אני לוקח כרית ומוציא הכל. דמעות וכעס ואכזבה והשפלה וזועק את הנשמה שלי על כרית מסכנה. להפתעתי, תרופה, הקלה. לכמה שניות. הלב רגוע. והנפש תקינה. ואז הבנתי איך להתמודד עם רגש פעם ראשונה.

מ׳ לא הייתה מנוסה, וכנראה מילאה אותה באגו העובדה שפתאום כלכך הרבה היו בעניין שלה, אולי אפילו טיפה הרגשה של שליטה.

היא שיחקה, בכולם. באופן טבעי למופת. וכשקראו לה זונה או כלבה, היה לה מגן. הרי היא מלאך בפני עיוור. כל פעם מגן אחר. אבל המגן שלי היה הכי חזק. כי כשירד אחד והבין את מה שאני פספסתי. אני הרגשתי יותר.

מסביב, כל החברות שלה כבר ניסו הכל מהכל, והיא הייתה מאחור. ופתאום ברגע של שניות. הפכה לבולטת מכל הבנות.

תמיד פשפשתי לראות מה איתה ועם שאר הפלרטטנים שמסביבה, וזה אף פעם לא היה מדאיג. כי אני הבאתי הכי הרבה ואני קיבלתי הכי הרבה תשומת לב. אז שום דבר מזה לא הזיק.

אחרי תקופה יפה. של שיחות בלתי פוסקות. צחוק על בנים אחרים כושלים, רמיזות מיניות. ומעט תשוקה. הזמינה אותי למסיבת שתייה ראשונה. מרתף נטוש של משפחה של חבר. וודקה זולה. סיגריות ואנשים הרבה מעל לגילנו. כנראה בוודאי יותר מנוסים.. בהכל.

אני נורא אהבתי את המגע שלה, עדין, מלטף, מכיל. כל חיבוק שלנו הייתי מתרגש, ומנצל כל רגע. למען האמת לא חושב שהרגשתי ככה אי פעם שוב. וחיפשתי שוב כל דרך להתקרב ולהרגיש אותה.

נשענה צמוד לקיר בטון שהיה מתחתיו מזרון בלוי, וניצלתי את ההזדמנות לשים את הראש בין הרגליים שלה עם נטייה לאחד הצדדים, והיא ליטפה אותי. השיער שלה היה ארוך, הגיע עד לירכיים שלה שהיו חשופות. ולאט לאט ממגע בשיער העדין והרך התחלתי לגעת בירכיים וללטף אותם מעלה ומטה. מתקרב לאזור התחתונים שהרגיש מעט חם. היא עצרה אותי. נבהלתי הרגשתי שהגזמתי כי הייתי שיכור. בדיוק הגיע אחד החברים שלה שהכרתי במסיבה קרא לי החוצה, הייתי מעט מבולבל ואז הוא גרר אותי.

פרקתי את הסיטואציה, והוא אמר שהוא מבין ושאני צריך לתת לה קצת זמן אז ביליתי איתו בחוץ. עד שהסחרחורות מרוסקי סטנדרט הפילו אותי. לא בטוח כמה זמן הייתי בחוץ. אבל הרגשתי שאני חייב לדבר איתה שוב.

פתחנו את חדר המחסן שהרגיש מעט יותר נעול. וחשוך, המוזיקה נפסקה והיה נראה שאף אחד לא בפנים. נכנסתי פנימה מעט עקום. האפקט של הרוסקי נשאר לדורות..

וכשהכל מסתובב ומטושטש. אני רואה 2 דמויות. נורא צמודות, לא חשבתי לשנייה שזאת יכולה להיות היא. הרגשתי מובך שאני תופס אותם באמצע, מיד הסטתי מבט, התנצלתי והלכתי, מאוד עקום, תוך כדי שאני נהנה מההרגשה הספק ממסטלת ספק מתישה. לקח לי כמה שניות להבין שכל הבנות במסיבה הזאת או הלכו או בחוץ. אז הצצתי שוב, וראיתי בבירור גבר יושב על כסא ואת מ׳ מעליו. תחת מעט מורם, מהידיים של הגבר, חיבוק שלה סביב הצוואר שלו. ואת 2 הפרצופים מסתכלים. עליי.

כשאתה צעיר, אתה לא יודע מה טוב בשבילך. אבל אתה יודע מתי אתה נסחף, קשה לומר איך זה קרה ומה גרם לזה, אבל אתה יודע שאתה רוצה עוד.

לפעמים יוצא לי לחשוב על האהבות העבר שלי, ועל ההתחלות שלהן, ככל שההתחלה מלאת תשוקה יותר היא זכורה חזק יותר.

האהבה הראשונה שלי הייתה ממבט ראשון לחלוטין. אולי פעם ראשונה שראיתי אישה שלטעמי. בהירה עם שיער שטני, גבוהה עם פרצוף הורס, עיניים ירוקות גדולות שחודרות לנשמה, קול עדין ופלרטטני. אופי מתנשא מעט, רעה, אבל ממכרת.

ועם כל המתחרים מסביב לא ראיתי בעיניים. כי ידעתי שאני שווה הכי הרבה, אני לא הייתי ילד אלים, לפחות לא פיזית. אבל שנון, חד והכי חשוב ידעתי להקשיב. להכל.

לא נקטתי באמצעים. דרסתי את כל מי שמסביב עד שקיבלתי את מה שרציתי. והיא אהבה את זה. ילדה רעה צריכה מישהו שישרוף יערות בשבילה. ואני נהנתי להיות האדם הזה כל עוד זה בשבילה.

עברו כמה חודשים שאני באופוריה, כל רגע לידה מרגיש נכון, מוכן לעשות הכל בשבילה, זה כלכך מובן מאליו מבחינתי שאין פה אפילו מחשבה. אני אשרוף כל חברות וכל אדם שפוגע בה. היא הסיבה שאני קם בבוקר בפחות משנייה. כל דקה איתה זאת זכות. כלכך הרבה רגש. כלכך הרבה הקרבה… חבל שלא סיפרו לי איך זה ירגיש לראות אותה יושבת על גבר אחר במסיבה.