תובנות באות בלילה

לפעמים אני שואלת את עצמי ,

כמה מהכניעה שלי היא באמת כנה?

וכמה מתוכה היא הצגה מדויקת לתפקיד שאני יודעת לשחק מעולה? 

 

אני יודעת לכתוב יפה.

לדבר נכון.

לשלוח תמונה בדיוק ברגע המתאים.

אני יודעת להיראות חשופה ,גם כשאני עטופה במאה שכבות של הגנה.

 

אבל האם אני באמת נחשפת? באמת כנה?

האם מישהו ראה אותי עד הסוף ..עם כל מה שלא סקסי, לא קל, לא נשלט?

 

וזה לא רק אני.

אני רואה את זה גם בצד השני 

שולט שמדבר ביטחון, עוצמה, שליטה…

אבל מפחד לשתף כאב. חולשה. תלות.

שולט שמבקש את כולי ,אבל לא באמת מוכן לפגוש את מי שאני מעבר לרגע המחרמן.

 

כי בואו נודה באמת ..

קל לשלוט על תמונה יפה.

קשה להכיל אישה שלמה.

 

ואז אני חושבת ,

אולי מה שבאמת מיוחד בקשר כזה,

הוא לא רק הרצועה. לא הפקודה. לא האורגזמה.

אלא המקום שבו אני מספרת לו את הדברים שאני אפילו לא מעזה לחשוב עליהם לבד.

 

המחשבות שאני קוברת מתחת לעור.

הכאב שאני לא מודה בו בקול רם.

הפנטזיות שגורמות לי להתבייש בעצמי.

הסודות שאני שונאת ,אבל רוצה שהוא יראה.

 

כי שם, ורק שם, מתחילה הכניעה האמיתית.

ושם גם מתחילה השליטה שהוא באמת יכול לקחת.

 

וזה קיים לא רק בקשרי שליטה.

גם בזוגיות רגילה, גם בחברות ,אנחנו שומרים חלקים.

אבל דווקא כאן,

במקום שבו אני אמורה להיחשף עד הקצה,

דווקא כאן יש בי רצון לחשוף הכול ..גם את המקומות המכוערים, הבודדים, האפלים.

 

יש כל כך הרבה מילים יפות בקשרים של שליטה:

כניעה. בעלות. חיבור. גבולות. מגע.

אבל יש מילה אחת שלא תמיד מדברים עליה, אמת.

 

כי כשאני באמת מתמסרת,

זה לא הגוף שלי שהוא החשוף.

זו הילדה המבולבלת. זו שמפחדת להיתפס.

זה הקול שבתוך הראש שלי , שאני לא תמיד יודעת איך להשתיק.

 

ושם, בדיוק שם, מתחיל הקסם האמיתי.

לא כשאתה נותן לי פקודה,

אלא כשאתה מסוגל לראות אותי גם כשאני עלובה, רועדת, שקטה מדי, רגשית מדי.

כשהמילים כבר לא יוצאות לי כמו בפוסטים.

כשאני לא סקסית, לא מסקרנת .. רק אנושית.

 

אז כמה אנחנו באמת מוכנים להכיל ,

כשהאמת סוף סוף יוצאת החוצה?

 

וכשנוריד את התפקידים, את המילים היפות, את המשחקים ..

האם עדיין נרצה להחזיק אחד את השנייה?

או שבשלב הזה… זה כבר יהיה יותר מדי?

 

ומה יקרה אם יום אחד תספרו לשולט שלכם את הדבר שאתם אפילו לא מעזים לחשוב עליו לבד ,

האם הוא יישאר?

וההפך , אתן תישארו?

 

מה קורה כשהשליטה פוגשת את הלב החשוף?

אתם מחזיקים ,או בורחים?

 

 

הוא קשר לי את הידיים מאחורי הגב, הדק את הרצועה על הצוואר, והצמיד אותי על ארבע למיטה.

הויברטור כבר היה בפנים. עמוק. זז בקצב נמוך מדי, מחרפן מדי.

 

הוא עמד מאחוריי, בוחן אותי כמו טורף שמחכה לרגע הנכון.

"כשאת מרגישה שאת קרובה ,תגידי."

 

הרגשתי. מהר מדי. הלחץ התכנס בבטן התחתונה, התפשט ברגליים.

"עכשיו... עכשיו אני.."

 

קליק.

שלט רחוק. הוא כיבה את הויברטור בדיוק בשנייה שהייתי על הקצה.

 

"לא."

"עוד לא."

"זה לא תלוי בך."

 

הוא הדליק שוב. חזק יותר. אני נשכתי שפתיים, הראש נזרק לאחור.

שוב. הרגשתי את זה בא. הגוף התכווץ, הכוס שלי צרח לגמור.

"עוד שנייה.."

 

קליק.

שוב כבוי.

 

צעקתי. נשכתי את הכרית. מתוסכלת בתוך המיצים של עצמי.

אבל הוא רק גיחך.

"שוב התחלת להאמין שיש לך שליטה."

 

הוא המשיך כך שעה. אולי יותר.

לפעמים עם הלשון. לפעמים החזיק אותי בגרון בזמן שהרטט קרע אותי מבפנים.

כל פעם כשהייתי על הקצה , הוא שבר את הגל.

שבר אותי.

 

עד שבשלב מסוים לא יכולתי יותר לדבר. רק לייבב. רק להתחנן בשפתיים יבשות.

"אני מתחננת... תן לי לגמור... בבקשה..."

 

רק אז , הוא חדר. בלי הכנה, בלי רחמים.

הוא דפק אותי כשהויברטור בפנים, כשהפלאג עדיין בתוכי, כשהגוף שלי צורח מעונג שלא שוחרר.

"עכשיו," הוא לחש.

"עכשיו תתפוצצי. ותזכרי זה קורה רק כשאני מרשה."

 

וכשזה קרה ,רעדתי כמו שלא רעדתי מעולם. גמרתי כמו חיה שפרצה מתוך כלוב.

גמרתי עליו, בתוכי, עוצמתי  והבנתי כמה חזק אפשר להתמכר דווקא לשליטה בגבולות.

 

*הושמדה*

אני כבר לא נכנסת עם לב פתוח ועיניים נוצצות.

לא זורקת את עצמי אל תוך משהו חדש רק כי הוא מסעיר.

היום, אני מגיעה שקטה. רגועה. נוכחת.

 

בלי ציפיות.

לא כי אני לא רוצה , אלא כי למדתי.

כשהלב שלי על השולחן, הוא הופך לכלי משחק.

וכשאני רגועה, מסתכלת, בוחנת ..

אני זו שבוחרת אם להרגיש.

 

אם תדע להוביל, אם תדע להחזיק,

אם תדע לגרום לי לרצות לשחרר שליטה ,

אולי תראה גם את הרגש.

את המקום העמוק שרוצה להעניק.

אבל עד אז?

אני כאן, בלי ציפיות. מקסימום תצא הפתעה.

 

💋💋

 

מה אוכלים בערב?

מה להלביש לילדים?

מה להביא לגן? מה לקנות לבית ספר? איזה מידה בנעליים? את יכולה להזכיר לי? 

לאן נוסעים? מה עושים? את יכולה לבדוק את זה?

 

הכל עובר דרכי.

כל החלטה, כל בירור , אני.

והכי מייאש? שזה לא נגמר אף פעם.

זה לא רק דברים גדולים.

זה הדברים הקטנים. המטופשים.

כל השאלות האלה שנשמעות פשוטות, אבל מצטברות בתוכי כמו רעש שלא מפסיק.

 

הכי קטן הופך לעוד עומס.

עוד משקל.

אני הפה שמחליט.

הראש שחושב.

היד שחותמת.

ואין רגע אחד ביום שלא מחכים ממני ל"תשובה".

 

תמיד הייתי זו שמחליטה.

בבית. בעבודה. מול כולם.

הכתפיים שלי חזקות ..התרגלו לשאת, לנתב, להנהיג.

אני יודעת להיות דומיננטית. אני טובה בזה.

אבל זה שוחק.

 

זה שוחק להיות זו שחושבת על הכל.

שתמיד צריכה להחליט, ליזום, לנהל, להוביל.

להיות זו ששואלים אותה "מה את רוצה?" גם כשכל מה שהיא באמת רוצה .. זה שמישהו אחר יחליט במקומי.

 

וככה הגעתי להבנה הכי עמוקה שלי:

שמה שאני באמת צריכה, מה שהכי חסר לי , זה ההפך הגמור.

מישהו שיגיד: תגיעי לשם. בשעה הזאת. תלבשי את זה.

בלי שאלות. בלי הסברים. פשוט תעשי.

מישהו שייקח את ההגה, את הדאגה, את השליטה , ויפרק ממני לרגע את הטירוף הזה של להיות אני.

מישהו שלא ייתן לי לבחור .. אלא יבחר בשבילי, כי הוא רואה אותי, כי הוא מרגיש אותי, כי הוא יודע בדיוק מה אני צריכה גם כשאני לא מעזה לבקש.

 

וזה לא על חולשה.

זו לא בריחה.

זו הקלה עמוקה.

זה לעצום עיניים ולדעת שמישהו אחר מחזיק את הסיטואציה , ואת הגוף שלי ..בביטחון מוחלט.

 

זו הסיבה האמיתית שאני כאן.

לא כי אני לא יכולה לשלוט , אלא כי אני צריכה שמישהו יידע איך לשלוט בי. 

 

מה הסיבה שלכם/ן ?

 

 

פעם עוד שכנעתי את עצמי שזה "מספיק".

שאפשר לעבוד עם זה. שאולי אני יותר מדי. אולי אני זו שצריכה להוריד את הרף.

אבל כל פעם שסגרתי עיניים ונתתי לו להוביל .. משהו בי נשאר ער. המח לא באמת כבה והתמסר טוטאלית.

משהו בי ידע שזה לא זה.

 

אז די.

לא מתפשרת יותר.

 

אתה נתקל בפרופיל שלי במקרה, משוטט.

אתה קורא, מסתקרן, חושב שאתה מוכן.

אולי אתה צודק. אולי אתה עוד צעצוע בדרך.

נראה אם תשרוד את השלב של לעניין אותי בכלל.

 

אני לא מחפשת שיגידו לי מה לעשות , אני מחפשת שיגרמו לי לרצות לעשות את זה.

אני לא מתרגשת מפקודות ריקות או מילים יפות.

אבל כשהן באות מהאחד הנכון… זה פתאום מרגיש כמו רטט בפנים הירכיים. כמו עיניים שננעצות בי דרך המסך.

 

זה לא משחק של קשירות, זה משחק של השהייה.

של לגרום לי לרצות להתחנן ..ולא לתת לי.

זה המשחק שבו אתה לוחש לי ״עוד לא״ כשאני כבר על סף פיצוץ.

שבו אתה נהנה לראות אותי מתפתלת, לא כי אתה אכזר, אלא כי אתה מדויק.

כי אתה יודע שהרעב נבנה במרחק.

של לתת לי לפנטז על איך אני שוכבת עירומה לרגליך, ואתה רק שותה קפה.

אולי מחייך.אולי לא. שותק. נהנה לראות אותי נמסה לאט.

 

ואני אגיד לך משהו , כן, היו רגעים שהתפשרתי.

אמרתי לעצמי: "יאללה תזרמי,  אולי יש בו קצת ממה שאני צריכה."

אבל מה שקיבלתי היה בדיוק זה: קצת.

קצת חיבור, קצת עומק, קצת עונג.

וזה לא הספיק לי. כי כשאני מרשה לעצמי להתמסר, אני לא יודעת לעשות את זה חלקית -מצטערת.

 

אז כן ,אני בוררת. לא מחכה. לא מתחננת.

אני סורקת, מדלגת, מוחקת.

אבל אם מישהו תופס אותי בדיוק בנקודה, בדיוק בשילוב של חוכמה, עומק ועיקשות…

המשחק רק מתחיל.

 

לא מתפשרת מול החיפוש.

כמה זמן שזה ייקח?

תלוי כמה זמן ייקח לך להוכיח שאתה ראוי לשחק איתי.

 

הושמדה

פעם, כשעוד הייתי אחרי לידה, עם קילוגרמים עודפים, עם עייפות שצרובה בעיניים,

הייתה לי קהילה קטנה.

שכנות. חברות מהגנים של הילדים. אמהות בגינה.

היינו קרובות. מדברות. צוחקות. מתחברות.

 

הייתי פחות מטופחת.

פחות "אני" שהייתי רגילה להיות.

 

אבל אצלי בפנים בער משהו.

ידעתי שברגע שאסיים עם ההריונות , אני אעשה הכל, כל מה שצריך, כדי לחזור לעצמי.

זו לא הייתה אשליה, זו לא הייתה תקווה , זו הייתה החלטה.

כי אני רגילה להרגיש טוב עם עצמי.

כי ככה אני מכירה את עצמי.

ואין לי גנטיקה שמפנקת אותי , כל שינוי שעשיתי, כל קילוגרם שהורדתי, כל טיפת אנרגיה שחזרה ,היו תוצאה של עבודה קשה.

מאבק יומיומי.

להילחם על הגוף שלי.

להילחם על מי שאני.

 

ולאט לאט זה קרה.

חזרתי.

ירדתי במשקל. השקעתי, הזעתי, התאמצתי!

התחלתי לטפח את עצמי שוב, להשקיע בעצמי כמו שמגיע לי. 

 

אבל אז ? העולם סביבי השתנה.

המבטים השתנו.

השיחות פחתו.

התחושה של ה"ביחד" בגינה? נעלמה.

 

זוכרת במיוחד מקרה אחד:

מסיבת יום הולדת לילדה מהגן של הבת שלי.

הגעתי, מחזיקה את הילדה שלי ביד, מחייכת.

אבל אז .. השקט.

המרחק.

אף אחת מהאמהות לא ניגשה.

אף אחת לא באה לדבר.

אלה שפעם היינו עומדות ומקשקשות שעות ..פתאום התרחקו.

והרגשתי לבד.

בלב האירוע.

בלב קהל מוכר , עמדתי זרה.

 

וזה גרם לי להבין משהו עמוק:

שדווקא כשאת משקיעה בעצמך, כשאת נלחמת, כשאת מצליחה ,

את הופכת להיות איום קטן בעיני מי שלא העז או לא הצליח.

ושיש סטיגמה שקטה ,

שאם את נראית טוב, את בטח שטחית.

שאם את נראית מטופחת, בטח אין בך עומק.

שאם הצלחת לחזור לעצמך, את כבר לא "אחת מאיתנו".

 

וזה עצוב.

וזה כואב.

את מאבדת הרבה- אבל מגדלת עור של פיל בדרך.

 

כשאת נראית טוב, מטופחת, מחזיקה את עצמך ..

קל מאוד להדביק לך מדבקות:

"בטח שטחית."

"בטח מתנשאת."

"בטח אין לה בעיות אמיתיות."

"קל לה."

 

להפך !

זה אומר שכל טעות שלך נבחנת בזכוכית מגדלת.

זה אומר שכל תנועה שלך נמדדת.

זה אומר שכל מבט, כל בחירה, כל מילה — עלולה להפוך לכותרת.

 

אז כן, השתנתי מבחוץ.

אבל מבפנים?

נשארתי אותה אחת. אותה אני.

 

ולפעמים מי שמתרחק ?

פשוט לא ידע לראות באמת.

חבל? לא כל כך. טוב נו לא בכלל.

 

פעם, אחרי הפעם הראשונה שחזרתי ממישהו, כמעט לא הצלחתי להיכנס הביתה.

עמדתי מחוץ לדלת, הלב שלי דפק כמו משוגע.

כל הגוף רעד, כאילו אני הולכת להיתפס על פשע.

ממש הרגשתי אותו.

הרגשתי את הריח שלו עלי, את המגע שלא ירד מהעור.

הרגשתי כאילו כל צעד שלי משאיר אחריי סימנים.

נכנסתי פנימה, ובלעתי את עצמי.

הסתכלתי מסביב, חיפשתי עיניים ששואלות "מה עשית?" , אבל הכל היה רגיל.

רק אני לא.

 

אחר כך זה קרה עוד פעם. ועוד פעם.

ובכל פעם, משהו בפנים השתנה.

הייסורי מצפון התחילו להיעלם.

השאלות בראש נחלשו.

והתחלתי להבין שאני לא עושה משהו רע.

אני עושה משהו שחי בי.

משהו שאני מנסה להילחם בו לשווא.

 

היום אני יכולה לחזור הביתה,

עם הריח של מישהו אחר עלי,

עם הגוף עוד בוער מהמגע,

לפתוח את הדלת כאילו כלום .. ופשוט להרגיש שלמה.

בלי דרמות.

בלי להלקות את עצמי.

 

האמת?

זה לא סתם דחף.

זה מה שמאזן אותי.

זה מה שמחזיק אותי שפויה.

הריגוש הזה, היציאה מהשגרה, ההרגשה של הסוד הזה שאני לוקחת איתי 

זה מה שמחזיר אותי הביתה שלמה.

בלי זה, אני מרגישה כבויה.

 

ועכשיו... רגע.

בואו נדבר באמת.

 

כולנו גדלנו לתוך עולם שכתב בשבילנו חוקים.

משפחה, הורים, חברה ,כולם קבעו מראש איך אמור להיראות "המסלול הנכון":

להתחתן, להיות נאמנים, לבנות בית מסודר, להשתיק כל דבר שבוער מתחת לפני השטח.

 

וכולנו , גם אם במסלול קצת אחר ,למדנו לבלוע.

לשתוק.

ליישר קו.

לחייך יפה ולהעמיד פנים שזאת הדרך היחידה.

 

אבל מה אם החוקים האלה בכלל לא תואמים את מי שאנחנו באמת?

מה אם יש בנו חלק אחר, חלק שחי, חלק שרוצה לטעום עוד, להרגיש עוד, לחיות אחרת?

מה אם יש בנו רצון שבוער חזק יותר מהנורמות שלמדנו?

 

ומה אם... אנחנו פשוט לא מוכנים לוותר על עצמנו?

 

לא מתוך מרדנות.

לא מתוך אנרכיה.

אלא מתוך מקום עמוק ואמיתי, שרוצה להרגיש את החיים עד הסוף.

שרוצה לזכור מה זה להתרגש.

להזיע מרוב תשוקה.

לרעוד מרוב חיים.

 

וזה בסדר.

וזה אמיתי.

ו...שיתמודדו כמו שאומרים.

 

*הושמדה*

אולי אני נראית כמו ברבי.

גוף מושך, עור חלק, שפתיים ורודות וחיוך חמוד.

הם חושבים שאני שברירית שיכולה להתפרק להם בין הידיים.

כאילו כל מגע עליי צריך להיות עדין, מפוחד, מוגן.

לעטוף בצמר גפן.

 

הם טועים.

 

אני אוהבת את הרגע שהוא לוחץ לי על הגרון.

כשהאוויר מתחיל לברוח לי מהריאות,

כשהלב דופק חזק מדי,

כשהגוף מפרפר קצת ואז נרגע..

מכניע את עצמו לבד.

 

אני אוהבת כשהרצועה מתהדקת לי על הצוואר,

כשהעור שלי צורב מהצלפה קרה,

כשהאצבעות שלו חותכות לי את השפתיים בדרך לגרון,

דוחפות עמוק, לא מתוך רוך,

אלא מתוך דרישה.

תבלעי.

תפתחי.

תשתקי.

 

אני לא רוצה הגנה.

אני צריכה שישתמשו בי.

חזק, ברוטלי, חונק.

רוצה שהוא ימשוך לי את השיער עד שהצוואר יכאב,

רוצה שיסגור לי את האוויר ויפתח לי את הגוף.

רוצה לדעת שאין לי ברירה חוץ מלהישבר לו בידיים.

 

וכל פעם שהוא נכנס חזק מדי,

כל פעם שהוא מצליף,

כל פעם שהיד שלו נסגרת לי על הגרון חזק,

כל פעם שהוא דוחף אצבעות עמוק יותר ממה שהגרון שלי מוכן ,

אני מתפרקת.

אבל בפנים .. אני נולדת.

 

ואז ,

הוא עוצר.

 

פתאום אין מגע.

אין יד.

אין משקל.

אין שליטה.

 

אני נופלת, נמרחת על הרצפה הקרה.

ברבי שנשכחה אחרי שהמשחק נגמר.

רגליים רועדות, חזה עולה ויורד , דפיקות לב מהירות,

ידיים פתוחות לשום מקום.

 

אני מחפשת אותו בעיניים .. מתחננת בלי מילים.

רוצה שיחזור.

 

והוא עומד.

שותק.

מביט בי.

נותן לי להרגיש את תחושת הריקנות בלעדיו .

 

אני זוחלת אליו, בלי לחשוב, בלי להתבייש,

ברכיים שורפות, גרון שורף, עיניים מושפלות.

 

והוא מחייך.

חיוך קטן, רע.

חיוך של מי שיודע ..שאני כבר שלו.

 

בלי מילה הוא אוחז לי את הסנטר,

מרים אותי אליו במשיכה חדה.

בלי רוך, בלי שאלה.

 

היד חוזרת לגרון,

האגן שלו נצמד אליי.

הוא חודר בכוח, בלי התראה, אבל אני כבר רטובה ומוכנה.

 

הפעם  יותר עמוק.

הפעם  יותר חונק.

הפעם עד שהעיניים שלי מתגלגלות לאחור ואני לא יודעת אם זו עונג או כאב או שניהם יחד.

 

אני נמחצת אליו,

נבלעת בו,

נושמת אותו.

 

ברבי?

לא.

זונה שלו.

שלמה.

נכונה.

 

והפעם, אני לא רוצה שיפסיק.

 

ככה בדיוק אני אוהבת אותו.

 

עם יותר מפרצוף אחד.

עם סתירות, עם מורכבות, עם קצוות שלא מתחברים-

אבל מרגישים כמו בית.

כמו גוף שמריח מוכר מדי, מפיל אותי לרצפה גם כשאני בטוחה שאני עומדת יציב.

 

יש בו צד אחד שהוא אנושי.

חבר.

אוזן.

רוך שאני יכולה להישען עליו בלי מסכה.

צד שמחזיק לי את הסנטר כשאני נשברת,

ששולח לי הודעה באמצע היום רק כדי לבדוק אם שתיתי.

זה הצד ששם לי יד על הירך מתחת לשולחן ..רק כדי שארגיש שהוא שם.

זה שמביט בי במבט שקט ודואג, ודווקא אז הגוף שלי נמס הכי חזק.

 

הצד ה"וונילי", אם תרצו.

אבל הוא כלום בלי מה שבא אחריו.

 

כי יש בו גם צד אחר.

הצד החשוך.

העמוק.

זה שלא מהסס.

זה שלא רואה בי ילדה , אלא חפץ.

הצד שיודע למשוך לי את השיער בדיוק מתי שצריך.

שיודע להכאיב, להכתיב, להשפיל ,

לא כי הוא אכזרי, אלא כי הוא שייך לאותו חלק בי שצועק להישלט.

 

הוא לא נבהל מהשקט שלי,

לא מהדמעות,

לא מה"לחות" שמתפשטת בתוכי כשהוא לוחש לי "על הברכיים".

 

והיופי האמיתי?

הוא יודע לעבור בין הצדדים כמו קסם.

הוא יכול לחבק אותי דקה,

ובשנייה שאחריה לתפוס לי את הלסת ולהגיד "שקט".

הוא יכול לגרום לי לגנוח , ולא רק מתשוקה.

וזה הרבה יותר חזק מכל חדירה.

 

הוא יודע לגרום לי לרצות אותו בכל צד.

לרצות אותו כשהוא שותק איתי.

כשהוא לוחש.

כשהוא נוהם.

כשהוא מכה.

כשהוא מחייך.

 

הוא לא צריך לבחור צד ,

הוא מחזיק את כל הפרצופים שלו יחד.

וזה מה שממיס אותי.

 

כי אני לא מחפשת רק שליטה.

ולא רק רוך.

אני מחפשת את המתח הזה.

את הרגע שבו הגוף שלי לא יודע מה יבוא עכשיו , ליטוף או סטירה.

נשיקה על השפתיים או ביס על הירך הפנימית.

חיוך עדין או יד על הגרון.

 

ואני אוהבת את זה.

אני מתמסרת לזה.

 

לא כי אני חייבת.

לא כי הוא מאלץ.

 

כי הוא מצליח לגרום לי לרצות להישבר כל פעם מחדש

מול כל אחד מהצדדים שבו.

כל גבר שבו.

כל אלף הצבעים שהוא יודע לצייר לי על הגוף.

 

ואני?

אני בוחרת להתמסר לכולם.

 

בלי אמון , אין שליטה. יש רק הצגה.

 

שליטה אמיתית לא נמדדת בכמה חזקה הצלפה, בכמה חזק הקול, או בכמה עמוקה הפקודה.

היא נמדדת בשקט שבין המילים. במקום שבו יש ביטחון.

 

כדי להישען לאחור, אני צריכה לדעת שלא תתן לי ליפול.

כדי להרפות שליטה, אני חייבת לדעת שמי שמחזיק , לא ינצל את הכוח שניתן לו לרעה.

בלי אמון, כל תנועת כניעה היא הצגה.

כל "כן, אדוני" הוא תפקיד, לא אמת.

 

אמון הוא לא מותרות. הוא היסוד.

זה לדעת שאתה רואה אותי גם כשאני שותקת.

זה לא לפחד לחשוף פחד.

זה ביטחון שגם אם תוביל אותי למקומות חשוכים , לא תכבה לי את האור.

 

אמון זה החבל שמחזיק את כל המנגנון.

בלי חבל , הסצנה אולי תראה יפה מבחוץ, אבל היא תתפרק מבפנים.

 

וביטחון?

ביטחון זה לא שאין סיכון. זה שאתה שם גם כשיש.

 

אישה שמרגישה בטוחה, תפתח בפניך שערים שאחרים רק חלמו לעמוד מולם.

גבר שמבין את כובד המשקל של האמון שניתן לו.. לעולם לא יזלזל בו.

שליטה היא אומנות. לא כוחנות.

וכמו כל אומנות, היא דורשת דיוק. רגישות. נוכחות.

אתה לא יכול לשלוט על גוף שלא סומך.

ולא להחזיק נפש שמפחדת ממך.

 

שליטה בלי אמון היא מניפולציה.

שליטה עם אמון - זה כל הקסם.