תובנות באות בלילה

יש משהו בתקופה הזאת לפני יום ההולדת שפשוט גורם לי לחשוב על כל כך הרבה דברים 

אולי זאת השנה שעברה עליי, אולי זה השינויים.. בסביבה שלי ובעיקר בי..

אבל זאת לגמרי שנה של רכבת הרים מטורפת.. ואם לומר את האמת? השנה הכי טובה Ever

זה קטע!  כי כל השנה הזאת חוויתי כל כך הרבה דברים שחשבתי שאין סיכוי שיהיו לי את הכוחות לעבור אותם .. לפחות לא כמקשה אחת

אבל הנה אני פה, שורדת (לביאה😂) וכמובן כמו תמיד חופרת את עצמי עד מוות ... אבל היי , זה כל הכיף 

אז מה הנושא הפעם ? בואו אספר לכם...

מגיל קטן לימדו אותנו להקשיב למבוגרים מאיתנו. ובצדק. יש להם ניסיון, הם עשו טעויות, יש להם מה ללמד.

אבל בדרך שכחו ללמד אותנו עוד משהו.

להקשיב לעצמנו.

אז גדלנו להיות מבוגרים שעושים בדיוק את אותו הדבר.

אנחנו כבר לא ילדים שמקשיבים להורים. היום אנחנו מקשיבים לחברה. ל"מה מקובל". ל"מה אמור להיות". ואפילו בלי לשים לב, אנחנו ממשיכים להעביר את אותם הכללים הלאה.

וכך נוצר דור שיודע בדיוק איך "אמורים" לחיות. איך זוגיות אמורה להיראות. איזו עבודה נחשבת להצלחה. מתי צריך להתחתן. מתי להביא ילדים. מה נכון. ומה יגידו.

אבל כמה מאיתנו באמת עצרו לשאול שאלה אחת פשוטה:

"אני באמת רוצה את זה, או שפשוט התרגלתי לחשוב שאני אמור לרצות את זה?"

(ההבדל הקטן קטן)

אולי בגלל זה כל כך קשה לנו לקבל שינוי. לא רק אצל אחרים, אלא גם אצל עצמנו. כי מהרגע שהחלטנו איך החיים "אמורים" להיראות, קשה לנו לתת מקום לגרסה החדשה שנולדת בדרך.

אנחנו לא באמת מפחדים שאנשים ישתנו. אנחנו מפחדים שהם ישתנו בדרך שלא תואמת את הסיפור שכבר כתבנו עבורם.

אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים איפה הם אמורים להיות, מה הם אמורים לרצות ואיך הם אמורים להרגיש בשלב הזה של החיים.

שוכחים שבני אדם לא מתפתחים לפי לוח זמנים.. לפי מסלול קבוע מראש ..

הם נשברים. מתרפאים. טועים. לומדים. משנים כיוון. מוותרים על חלומות. מגשימים חדשים.

וכשאין מקום להשתנות, גם אין מקום לדבר

ומי שמקשיב, לפעמים כבר משוכנע שהוא יודע את התשובה.

אולי בגלל זה כל כך הרבה זוגות לא מפסיקים לאהוב..הם פשוט מפסיקים להכיר מחדש את האדם שמולם

 

פעם נתקלתי בסרטון שלא הפסקתי לחשוב עליו.. שאלו גבר שהיה נשוי עשרות שנים איך זה לחיות עם אותה אישה כל כך הרבה זמן. הוא חייך ואמר: "מי אמר שזאת אותה אישה?"

ואז הוא הסביר.

בגיל עשרים הכרתי אישה אחת. בגיל שלושים היא כבר הייתה אישה אחרת. בגיל ארבעים היא שוב השתנתה. בגיל חמישים היא כבר חשבה אחרת, חלמה אחרת והסתכלה על החיים אחרת.

הגוף אולי נשאר אותו גוף. השם נשאר אותו שם.

אבל האדם שמולי השתנה שוב ושוב.

הוא אמר שבמשך כל השנים האלה הוא לא חי עם אותה אישה, אלא זכה להכיר ולהתאהב שוב ושוב בגרסאות חדשות שלה.

יש נטייה לחשוב שאם כבר הכרנו מישהו לעומק, סיימנו להכיר אותו. שאנחנו כבר יודעים מה הוא אוהב, מה מפחיד אותו, מה מדליק אותו, איך הוא חושב, לאן הוא שייך..

אולי זה כל הסוד. לא לצפות שמישהו יישאר מי שהיה, אלא להיות מספיק סקרן כדי להכיר את מי שהוא הופך להיות. כי בסופו של דבר, אף אחד לא נשאר אותו אדם. ואם יש לנו מזל, אנחנו זוכים להתאהב, מחדש, בכל גרסה שלו. 🖤

 

זה כל פעם יפגוש אותך, יבדוק אותך. כמה את בטוחה ויודעת מי את. כמה הדרך שעברת חיזקה אותך.

פעם היית נותנת משמעות לכל דבר.

למבט שנמשך עוד רגע. לשם שעלה. לשתיקה. לאנשים.

פעם היית מאבדת את עצמך בתוך שאלות שלא באמת היו צריכות תשובה

אבל כנראה שרק כשמגיעים למקום הכי נמוך, מתחילים לצמוח

ושם היא השאירה את הגרסא הישנה שלה

הפסיקה להאמין לכל מחשבה שעוברת לה בראש. והתחילה להאמין לעצמה.

היא כבר לא נאחזת במילים. היא מסתכלת על מעשים.

פעם היא הייתה נותנת משמעות לכל דבר. היום היא נותנת משמעות רק למה שבאמת קיים

היא לא מחכה יותר למבחן הבא. היא כבר יודעת את החומר

היא כבר לא שואלת אם היא מספיק.

היא לגמרי יודעת מי היא.

עכשיו זו כבר לא השאלה אם החיים ינסו שוב. הם ינסו.

השאלה היחידה היא אם הם יבינו שהם כבר לא פוגשים את אותה אישה.

כי הגרסה ההיא כבר לא כאן..

השיעור עבר בהצלחה.  Next

🖤

 

תזכורת שהדברים הכי מפתים בחיים הם לא תמיד הדברים הכי אמיתיים. לפעמים אנחנו מתאהבים ברעיון, בפוטנציאל, בתקווה, ולא במה שנמצא מול העיניים.

השקר הכי גדול הוא לא מה שאחרים אומרים לנו, אלא מה שאנחנו בוחרים להאמין כדי שיהיה פחות כואב. וכשמתעוררים ממנו, מבינים כמה אנרגיה השקענו בלשמור עליו בחיים.. 🖤

 

עפתי על הקאבר!!! תגבירו 😜

כל החיים הייתי חזקה. כי הייתי צריכה.. מכורח הנסיבות

זאת שמקבלת החלטות. מובילה. דואגת. פותרת. מחזיקה. 

גם כשהייתי עייפה ופחדתי...גם כשלא היה לי מושג מה אני עושה.

התרגלתי להיות האחראית של החיים שלי.

ואז הוא הגיע ♥️

הוא לא התרגש.. כי זה מוכר לו גם.

הוא עשה משהו אחר.. גרם לי להבין שאני לא חייבת להיות פריק קונטרול כל הזמן.. לא איתו.. תאמינו לי שזה היה מסע קשה, ברגעים מסויימים חשבתי שאפילו בלתי אפשרי.

כשאת כל הזמן המבוגר האחראי, אין הרבה מקום לילדה המצחיקה שגרה בפנים.

זאת עם ההומור המוזר. הביטויים שאף אחד לא מבין. הסרקזם.. ובעיקר הטמטום 😂

הנטייה הזאת של להפוך כל סיפור פשוט להרצאה שנמשכת ארבעים דקות.

הילדה שממציאה מילים.

זאת שמנהלת שיחות עם עצמה.

זאת עם ההומור המוזר שאו שמבינים אותו מיד, או שבוהים בה בשקט ומקווים שהיא תסביר.. 😳

היא תמיד הייתה שם.

פשוט החיים דרשו ממני להיות דברים אחרים.

ואז פתאום שמתי לב שמשהו משתנה.

אני מדברת.

המון.

ברמה לא סבירה 😳

חופרת!!! קודחת.. כותבת מגילות.. ולגמרי מנהלת מונולוג עם עצמי 😂

לפעמים אני מתחילה לספר משהו, עוברת לשלושה נושאים אחרים, נזכרת בעוד סיפור, זורקת בדיחה שרק אני מבינה, וממשיכה כאילו הכל קשור.

ולפעמים תוך כדי אני מסתכלת עליו.

ורואה אותו פשוט מחייך.

לא כי אמרתי משהו גאוני.

וגם לא כי סיפרתי את הבדיחה הכי מצחיקה בעולם..

סתם מחייך.

כאילו הוא נהנה לראות אותי משוחררת.

(או שהוא תוהה אם עצמו אם זה אמיתי מה שהוא רואה ושומע 😂..והוא יודע שכן, טה דאם 💁)

ואז הבנתי למה זה קורה דווקא איתו.

זה לא בגלל שהוא נותן לי לדבר.

כי בואו...גם אם היו קושרים אותי לכיסא כנראה הייתי מצליחה לדבר.

זה בגלל שהוא לא דורש ממני להחזיק.

להתאפק.. 

הוא לא דורש ממני לחשוב בשביל שנינו.

יש משהו מאוד מרגיע בבן אדם שיודע מי הוא.

שלא משנה אם עבר יום טוב או יום רע, הוא נשאר הוא.

שיש לו דעה. כיוון. עמוד שדרה.

לא כי הוא תמיד צודק..אלא כי הוא יציב.

והרגעים האלה גורמים לי להבין משהו.

אולי כל הזמן הזה לא חיפשתי מישהו שיגרום לי להיות אדם אחר.

חיפשתי מקום שבו אני אוכל להיות כל מי שאני.

גם החזקה. גם החכמה. גם הסוטה 😈

אבל גם זאת שקצת מנותקת מהנושא באמצע משפט.

גם זאת שצוחקת מהשטויות של עצמה. ורבה עם עצמה שעות 🤦 ובסוף גם משלימה

פתאום אני מבינה כמה האופי שלי היה סגור מאחורי דלת.. רב בריח.. במרתף 

לא כי הוא נעלם, פשוט כי החיים לא השאירו לו מקום לצאת.

והיום, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, הדלת הזאת פתוחה.

ואני חושבת שהדבר הכי יפה בכל הסיפור הוא שמצאתי מחדש חלק ממני 🖤

 

אנצל את ההזדמנות כדי לענות פה 🖤

כן, אני משויכת, ממש משויכת, ממש ממש.. לא מחפשת כלום חוץ מאנשים טובים ומעניינים.. תמיד שמחה לנהל שיחה🖤 

אבל זה שלמטה? אני שלו 

ואני מכורה קשות.. ממש ממש

🐻 שלי

 

 

אנשים אוהבים לחשוב שהשינוי הגדול בחיים מגיע מאיזו תובנה מטלטלת, אדם שנכנס לחיים ומציל אותם. משפט אחד שמשנה הכל..

אבל האמת היא אחרת.. כי רוב האנשים כבר יודעים.

הם יודעים שלא טוב להם. הם יודעים שמשהו תקוע. הם יודעים שהם לא מאושרים. הם יודעים שהגיע הזמן לזוז.

הבעיה היא לא חוסר ידע.

הבעיה היא המרחק בין לדעת לבין לעשות.

לאורך החיים אנחנו פוגשים אנשים שמראים לנו אפשרויות חדשות. אנשים שנותנים השראה. אנשים שמאמינים בנו יותר ממה שאנחנו מאמינים בעצמנו. אנשים שמצליחים לראות את הפוטנציאל שאנחנו עדיין לא רואים.

הם יכולים לפתוח דלת...

אבל הם לא יכולים לגרום לנו לעבור בה.

כי אף אחד לא יכול להכריח אדם להשתנות. אי אפשר להכריח אדם לבחור בעצמו. אי אפשר להכריח אדם להציב גבולות. אי אפשר להכריח אדם לקום מהמקום שבו הוא נמצא

אפשר רק להראות לו שיש עוד אפשרות.

זה בעצם אומר שגם אם מישהו אוהב אותנו, מאמין בנו, תומך בנו ורוצה בטובתנו, הוא עדיין לא יכול לעשות את העבודה במקומנו.

ואני לא אומרת את זה ממקום שיפוטי. להפך..

אני אומרת את זה כי הייתי שם.

כי לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלהסביר לעצמנו למה אנחנו נשארים באותו מקום, שאנחנו שוכחים להסתכל על העובדה הפשוטה

אם שום דבר לא משתנה, כנראה שיש חלק בתוכנו שבוחר להשאיר את המצב כמו שהוא

"כל דבר שאתה לא משנה, אומר שאתה בעצם בוחר בו" (תקראו את זה כמה פעמים עד שיחלחל)

אולי מתוך פחד. אולי מתוך הרגל. אולי מתוך חוסר אמונה. אולי כי זה מוכר.

אבל עדיין בחירה.

וזה מתחבר לעוד משהו שלמדתיי על רגשות.

פעם חשבתי שכעס הוא רגש רע.

היום אני חושבת שכעס הוא אחד הרגשות הכי חשובים שיש לנו.

כעס הוא לא האויב. כעס הוא תמרור אזהרה, הוא בא להגיד לנו שמשהו לא בסדר.

שעברו גבול. שמשהו לא יושב נכון. שמשהו בתוכנו מבקש תשומת לב.

גם עצב. גם תסכול. גם אכזבה. גם קנאה לפעמים.

כל הרגשות האלה הם לא תקלה במערכת.

הם מערכת ההתראה.

הם הדרך של הנפש שלנו להגיד:

"תעצרו רגע..יש פה משהו שצריך להסתכל עליו"

הבעיה מתחילה כשאנחנו מרגישים את כל הרגשות האלה, שומעים את כל האזעקות, מבינים שמשהו לא טוב לנו, ועדיין לא עושים שום דבר אחרת.

כי בשלב מסוים צריך להפסיק לשאול למה אנחנו מרגישים ככה, ולהתחיל לשאול מה אנחנו מתכוונים לעשות עם זה.

אז כן, אנשים יכולים לפתוח לנו דלת. הם יכולים להראות לנו דרך. הם אפילו יכולים לעמוד בצד השני ולחכות.

אבל את הצעד הראשון, וגם את השני, וגם את השלישי..

אף אחד לא יכול לעשות במקומנו.

 

 

 

אני מתלוננת סדרתית.

באמת. לא בקטע מצחיק כזה של "חח אני דרמטית". מתלוננת אמיתית.

על הלחץ. ועל העייפות. ועל אנשים. ועל זה שאין לי זמן. ועל זה שלא עוזרים לי. ועל זה שלא מבינים אותי. ועל זה שהחיים תמיד מרגישים כמו כיבוי שריפות אחד גדול.

והכי מצחיק? שאפילו לא שמתי לב כמה זה הפך להיות השפה שלי.

כל דבר היה מתחיל מ"אין לי כוח", "נמאס לי", "למה דווקא לי", "די כבר". כאילו המוח שלי היה מתוכנת קודם לראות מה לא טוב.

ולא, החיים שלי לא היו מושלמים. ממש לא. עברתי תקופות קשות, שוחקות, מלחיצות, כאלה שמרוקנות אותך מבפנים. אבל באיזשהו שלב הבנתי..

אני כבר לא רק חווה את הקושי. אני חיה דרכו.

כאילו כל החיים עברו דרך פילטר אפור.. חח לא אפור, שחור, קודר. גם שדברים טובים הגיעו אליי ישר המוח חיפש מה הבעיה בהם. משהו תמיד היה חסר. תמיד היה על מה להתבאס. תמיד היה למה להיכנס לסטרס. 

התחלתי להתעייף.. מעצמי.

לא שנאה עצמית. אלא… די. די לחיות כאילו הכול נגדך כל הזמן.

אז עצרתי רגע, נשימה ארוכה... איטית, התחלתי לשים לב לדברים קטנים. לא כמו איזה מישהי שהפכה לרוחנית גדולה חח.. פשוט דברים אמיתיים. החיים עצמם

כמה כיף לצחוק בלי שום סיבה. כמה כיף בית שקט. כמה כיף אנשים שלא מכניסים אותך לדריכות. כמה כיף לקום בבוקר בלי מועקה בחזה. כמה כיף לא לנתח כל דבר. כמה כיף להפסיק לחפש איפה הולכים לפגוע בך.

ולא.. זה לא שהחיים עצמם לא השתנו ביום אחד. אני התחלתי להשתנות..

הבנתי שלא כל מחשבה חייבת לקבל במה. לא כל קושי חייב להפוך לטרגדיה. לא כל רגע מבאס אומר שהחיים בזבל.

וזה לא שאני חיובית 24/7. ממש לא. אני עדיין מתעצבנת, מתלוננת, נשברת לפעמים. אבל זה כבר פחות ופחות מנהל אותי.

להבין את ההבדל בין לפרוק, לבין לחיות בתוך תלונה תמידית.

ולראשונה אחרי הרבה מאוד זמן… נעים לי בתוך הראש של עצמי.

תמיד הייתי בטוחה שאם אני עדיין לא במקום שרציתי להגיע אליו, אז כנראה שלא באמת התקדמתי.

ותאכלס.. לאן רציתי להגיע? אפילו אני לא יודעת, מה זה מושלם? מתי בני האדם סוף סוף מרוצים? ובתוך המירוץ הזה.. לעבר השלמות והאידיאל.. האם מישהו בכלל נהנה מהדרך? מהתהליך עצמו?

רשמתי בעבר פוסט פה.. על זה שתמיד העבר משליך על העתיד.. אבל מה עם ההווה? ההווה הוא המציאות עצמה, רובנו מתעלמים ממנו לגמרי ורק עסוקים בעתיד או בעבר.. ולא באמת חיים ונוכחים.

תמיד הסתכלתי על מה חסר. מה עוד לא הסתדר. מה עוד לא קרה. מה עדיין כואב. כאילו כל החיים הם רשימת משימות שלא הושלמה. דף שצריך לסמן עליו ✅.

ומה יוצא מזה בעצם?  את חיה בתחושה תמידית של "לא מספיק". לא משנה כמה עשית. לא משנה כמה עברת. לא משנה כמה השתנית.

כי המוח כבר רגיל ישר לחפש את הדבר הבא שלא עובד. וזה מתיש.

לפעמים את כל כך עסוקה בלראות כמה עוד נשאר לך לטפס, שאת בכלל לא שמה לב לכמה דרך כבר עברת.

את לא רואה שאת כבר מגיבה אחרת. שאת כבר פחות נשברת. שאת כבר לא רודפת אחרי אנשים שפעם היו מפרקים אותך. שאת כבר מצליחה להציב גבולות. שאת כבר לא במקום שהיית בו לפני שנה.

החיים עדיין לא מושלמים. יש עוד פחדים. יש עוד כאב. יש עוד ימים חרא.

אבל אולי התקדמות לא נראית כמו שחשבנו.. רגע שבו הכול מסתדר פתאום.

אולי זה פשוט לקום בוקר אחד ולשים לב שמשהו בך כבר פחות כבד. פחות דרוך. פחות תלוי. פחות מפוחד.

במקום להסתכל כל הזמן על מה עוד אין, צריך לעצור ולהסתכל על מה יש.

מה שכן בנית. מה שכן שרדת. על מה שכן הצלחת לשנות בעצמך.

אם כל פעם נמדוד את עצמנו רק לפי היעד הבא, אף פעם לא נרגיש באמת גאים בדרך.

 

ידעתם שעצים שגדלים בתנאים מושלמים הם הראשונים להישבר?

חבורת מדענים ניסו ליצור תנאי צמיחה אידיאליים.

הם בנו כיפה סגורה, כמעט סטרילית.
אדמה עשירה ומדויקת, אור מושלם, טמפרטורה נכונה.
מים בשפע, ממש כמו חממה.

בלי רוחות. בלי הפרעות. בלי חיכוך.

ובאמת, הניסוי הצליח.

העצים גדלו מהר מאוד.
גבוהים, ירוקים, מרשימים בצורה כמעט מושלמת.
כאלה שמסתכלים עליהם ואומרים "ככה זה אמור להיראות"

אבל כשהם הגיעו לגובה המקסימלי שלהם,
הם התחילו לקרוס. הגזע התחיל להתבקע 

המדענים היו מבולבלים 🤔
הכל היה נראה נכון. כל התנאים היו מושלמים.

הם לא הצליחו להבין מה חסר,
עד שהם עלו על זה.

זה היה דבר אחד. הרוח.

בטבע, הרוח מפעילה לחץ על העץ.
היא מזיזה אותו, מערערת אותו, לא נותנת לו לעמוד בשקט.

והלחץ הזה יוצר התנגדות.

ומתוך ההתנגדות הזאת,
הגזע מתחזק.
השורשים מעמיקים.
והעץ לומד להחזיק את עצמו.

אבל בלי הרוח,
העצים אמנם גדלו מהר,
אבל משהו בהם נשאר חלש. חלול.

מבחוץ הם נראו יציבים,
אבל מבפנים הם לא באמת היו בנויים להחזיק.

הייתה חסרה להם אותה התנגדות,
אותו לחץ שבונה יציבות אמיתית.

ובעצם, ההגנה המושלמת שהמדענים חשבו שהם נותנים, יצרה שבריריות מושלמת.

הרוח, בתוך הסיפור הזה, היא כל האתגרים.

כל השינויים.
כל המכשולים.
היציאה מאזור הנוחות.
וחוסר הוודאות.

הידיעה שאין שליטה מלאה.
שלא תמיד נדע מתי זה יגיע שוב.

כמו העצים, גם בני אדם פוגשים התנגדות. חוסר ודאות. אתגרים.

ודווקא דרכם, אנחנו לומדים לחזק את עצמנו.

להעמיק שורשים.
להחזיק גם כשלא נוח.
להתכופף בלי להישבר.

אז אל תפחדו מהרוח כשהיא מגיעה.

קבלו אותה בחיבוק.. 

בסופו של דבר,
היא זו שבונה אתכם 🖤

 

כדי להבין מול מי את באמת עומדת, צריך לדמיין גם את הסוף.

לא רק את הרגעים שהכל היה טוב, אלא גם את הרגע שבו כבר אין ביניכם כלום. אין זמינות, אין מענה, אין קשר שמחזיק את זה.

שם מתגלה התמונה.

איך הוא מדבר כשהוא כבר לא מקבל ממך כלום.

איך הוא מתנהג כשאין לו סיבה להרשים.

כי להישאר נחמד כשנוח זה לא מדד.

המדד האמיתי נמצא דווקא כשזה נגמר.

לא כולם יודעים להיפרד.

זה לא משהו שמלמדים, אבל זה רגע שחושף המון.

יש מי שמסוגל לשמור על כבוד גם כשהוא כבר לא רוצה להיות שם.

ויש מי שצריך להקטין, לעקוץ, לפגוע, כאילו זה נותן לו תחושת שליטה או מוריד ממנו משהו.

פה מתגלה האמת.

לא כמה הוא ידע להיות טוב כשהיית שם בשבילו,

אלא כמה הוא נשאר בן אדם כשהוא כבר לא.

לא לפתוח דברים אישיים.

לא להשתמש במה שהיה נגדך.

לא להפוך רגעים אינטימיים לכלי נשק.

זה לא רק כבוד כלפייך.

זה כבוד עצמי.

כי ברגע שמישהו שורף את מה שהיה ביניכם, הוא לא פוגע רק בך.

הוא חושף גם את עצמו. את הדרך שבה הוא מתנהל כשאין לו כבר מה להפסיד.

זה לא קשור רק אליו.

זה גם קשור אלייך.

כמה את נשארת נאמנה לעצמך גם כשכואב.

כמה את לא נגררת למקומות שמורידים אותך, רק כי הצד השני כבר שם.

פרידה היא לא רק סוף של קשר. היא מבחן אופי.

ושם רואים בבירור מי עומד מולך, ומי את מול עצמך.

ברגע הזה לא באמת מגלים מי הם נהיו,

מבינים מי הם היו כל הזמן.

 

לפעמים לא בא לך להיות “נכונה”. לא בא לך להיות מדויקת. לא בא לך לעבור עריכה כדי להיות מובנת.

לא בא לך לחשוב לפני כל מילה, איך זה יישמע, איך זה יתפרש, איך נכון להגיד את זה.

בא לך להיות. כמו שזה יוצא.

קצת מבולגנת, קצת מאוכזבת, קצת צריכה.

אבל אמיתית.

ואז מגיעה ההנדסה.

“תגידי את זה אחרת”

“אל תהיי דרמטית”

“אל תהיי ילדותית”

“אל תהיי קורבן”

ופתאום זה לא על מה הרגשת, זה על איך הגשת.

כאילו הרגש הוא לא העניין .. האריזה כן.

ואם האריזה לא טובה, אז הרגש נפסל.

ואומרים לך:

פשוט תחשבי לפני. תעצרי רגע. תתקשרי נכון.

 

ואז מגיע השלב הבא:

תהיי גם וגם.

תתקשרי, אבל לא יותר מדי.

תהיי רגשית, אבל לא מציפה.

תהיי כנה, אבל רגועה.

תהיי את , אבל בגרסה שעובדת.

וכאילו זה הגיוני.

כאילו יש בתוכך סט של גרסאות

שאת יכולה לשלוף בלייב.

רגע זה לא מתאים?

תחליפי.

תורידי את הדרמה.

תעדני את הרגש.

תשדרגי את התגובה.

וזה מצחיק..

את באמת יכולה.

כי את יודעת לעשות את זה מצוין

ביום יום את עושה את זה מושלם.

מנהלת. מחזיקה. מדייקת. מתאימה.

יודעת בדיוק איזה גרסה להפעיל בכל סיטואציה.

אבל זה בדיוק העניין.

זה עובד בעבודה.

זה עובד מול אנשים.

זה עובד כשצריך לתפקד.

אבל עם האנשים שאת אמיתית?

את לא רוצה להפעיל גרסה.

את לא רוצה לנהל את עצמך.

את לא רוצה להחליף תוך כדי תנועה

כדי להיות “מתאימה”

 

דווקא כשאת מורידה רגע, כשאת רכה, כשאת מבקשת, כשאת לא הכי חזקה ..

שם פתאום יש הערות.

ושם מגיעה המילה הזאת:

“תירגעי”

תירגעי… למה בעצם?

תירגעי כלומר תחזרי לעצמך.

אבל לא לעצמך האמיתית.

לגרסה הנוחה. השקטה. זו שמתקבלת טוב.

כי “רגועה” זו מילה יפה ללא מורגשת.

וכשאת רגועה ? את לא מפריעה, לא דורשת, לא מציפה.

ואז הכל מסתדר.

רק שאת כבר לא באמת שם.

ובינינו?

יש ימים שבא לך פשוט להרגיש נבחרת.

להרגיש חשובה. להרגיש אהובה.

לשמוע מילה טובה. בלי לבקש. בלי להסביר. בלי לנהל את זה.

לא הכל צריך להיות טכני.

לא הכל צריך להיות מנוהל.

לא כל רגש צריך לעבור תיקון.

בן אדם צריך גם להרגיש.

וגם אם בא לי רגע להיות פחות חזקה, פחות רגועה, יותר צריכה ..

זה לא באג ולא תקלה זה אנושי.

אז לא.

אני לא צריכה להיות מדויקת כל הזמן.

אני לא צריכה לחשוב לפני כל רגש.

אני לא צריכה להנדס את עצמי כדי להתקבל.

כי אם זה המחיר.. זו לא אותנטיות.

זו התאמה.

ומה הטעם ? 🤷‍♀️

 

יש סיפור שמספרים האלים ..בדרך כלל כשבני האדם חושבים שהם מבינים מהי אהבה.

סיפור פשוט. כמו רוב הדברים החשובים באמת.

אומרים שפעם הלך בעולם אל אחד שלא חיפש דבר. לא תהילה ולא ניצחונות. הוא היה אל של סדר. מהאלים שמחזיקים את העולם שלא יתפרק. כאלה שיודעים איך לעמוד בתוך סערה בלי לזוז מילימטר. שהחיים לימדו אותם שהדרך היחידה להישאר שלם היא להחזיק חזק את ההגה.

הוא לא היה קר. מי שחשב ככה פשוט לא הבין אותו. הוא הרגיש הרבה, אבל הוא החזיק את הרגש עמוק בפנים, החיים לימדו אותו שכשהלב נפתח מהר מדי העולם יודע לפעמים לקחת יותר ממה שהוא נותן.

אז הוא בנה סביבו סדר.מבנה יציב שבו הכל במקום, שבו דברים לא מתפרקים בקלות.

מבנה שהוא שולט במה שמתרחש בפנים, הוא לא נולד עם חומות. בהתחלה הוא הלך בעולם כמו כולם, פתוח מספיק כדי להכיר אנשים, לתת מקום, לנסות. אבל שוב ושוב קרה דבר דומה. בכל פעם שנכנס מישהו חדש לחייו, אותו אדם היה מסתכל עליו כאילו הוא פאזל שצריך להרכיב מחדש. חתיכה אחת להזיז, חתיכה אחת להחליף, משהו אחד להוציא ומשהו אחר להכניס.

בהתחלה הוא ניסה. אל חכם יודע להקשיב לאחרים, והוא באמת הקשיב. הוא בדק, ניסה להתאים את עצמו, לפעמים אפילו השתנה קצת כדי לראות אם זה עובד. אבל לאט לאט הוא הבין משהו פשוט: כל מי שניסה לשנות אותו לא באמת ראה אותו. הם ראו את הגרסה שהם רצו שתהיה שם.

אז עם השנים הואפיתח דרך אחרת לחיות. הוא הפסיק לנסות להיכנס לתבניות של אחרים. גבול ברור שמגן על מי שהוא באמת. מי שלא נבהל מהמבנה הזה יכול להיכנס. מי שמנסה לפרק אותו פשוט נשאר בחוץ.

וכך הוא הלך בעולם. יציב, שלם, לפעמים עייף אבל נאמן לעצמו.

ולצדו, בעולם הזה, הסתובבה גם אנרגיה אחרת לגמרי. אלת החיים. כזאת שהלב שלה לא יודע חצי דרך. כשהיא אוהבת היא נכנסת למים עד הסוף, גם אם היא לא יודעת כמה עמוקים הם. היא מהסוג שמאמין בבני אדם למרות כל הסיבות לא להאמין. היא נותנת, מרגישה, נוגעת בעולם בידיים פתוחות. אבל גם היא למדה משהו עם השנים. לא להישאר במקום שבו הלב שלה מפסיק לנשום.

וכך קרה שיום אחד שתי האנרגיות האלה נפגשו.  כמו שני שבילים ביער שבמקרה מצטלבים.

האל של הסדר הרגיש דבר מוזר. זו לא הייתה התרגשות גדולה, אלא שקט. שקט מהסוג שלא הכיר הרבה זמן. כאילו מישהו אמר לעולם רגע לעצור. ליד האנרגיה הזאת הוא לא היה צריך להחזיק כל כך חזק את הכל. לא היה צריך להוכיח שהוא יציב, לא היה צריך להסביר את עצמו. הוא פשוט היה. ובשבילו, להיות בלי מאבק היה דבר נדיר.

והיא מצידה הרגישה משהו אחר. היא, שהייתה רגילה להרגיש הכל בעוצמה, גילתה שליד היציבות הזאת היא לא מאבדת את האש שלה. להפך. האש שלה חיה יותר. כי כשיש אדמה יציבה מתחת לרגליים, המים יכולים להיות עמוקים בלי להטביע.

וכך קרה דבר שמעטים מבינים. הם לא ניסו לשנות זה את זה. האלים יודעים שזה ממילא לא עובד. הוא לא ניסה להפוך אותה לרגועה יותר, והיא לא ניסתה לפתוח אותו בכוח. הם פשוט הלכו זה ליד זו.

לפעמים זה היה חיבוק שנמשך קצת יותר מדי זמן. לפעמים צחוק קטן באמצע יום רגיל. לפעמים מבט שמבין בלי מילים. תחושה מוזרה של בית.

בעולם האלים יש אמת עתיקה: בני אדם חושבים שהם רוצים תשוקה או ביטחון, אבל מה שהם באמת מחפשים הוא מקום שבו הם יכולים להניח את השריון שלהם לרגע. מקום שבו לא צריך להילחם כדי להיות מי שאתה.

הייתה מילה שחזרה על עצמה שוב ושוב, כאילו זו מילה פשוטה אבל בעצם היא סוד שלם: התהוות. בכל פעם ששאלה אותו מה המשמעות של הדרך או לאן דברים הולכים, הוא היה אומר שהכל בתהליך של התהוות. רק אחרי זמן היא הבינה למה הוא התכוון. התהוות היא לא יעד שמגיעים אליו, אלא תהליך שחי כל הזמן. תהליך שאפשר לפרק, להרכיב מחדש, לשפר, לדייק, להשתנות יחד איתו. כמו יצירה שלא נגמרת, אלא כל פעם נבנית מחדש קצת אחרת, קצת עמוק יותר. וכשמבינים את זה, מפסיקים למהר לסגור דברים במילים גדולות, ופשוט נותנים להם להמשיך להתהוות.

וכך הם המשיכו ללכת בעולם, בלי לדעת אם הדרך שלהם קצרה או ארוכה. האלים הרי יודעים שהזמן הוא רק אורח. אבל הם כן ידעו דבר אחד קטן.

כשמישהו מוצא מקום שבו מותר לו פשוט להיות, לא להילחם, לא להוכיח, לא להחזיק, הוא תמיד ירצה לחזור לשם.

היא לא ניסתה להציל אותו , ולא לשנות את הדרך שבה הוא בנוי. היא פשוט נשארה שם.. מקום שבו טוב לחזור אליו. מקום שבו אדם עייף יכול לשבת רגע ולנשום.

וזה כל הסוד של האגדה הזאת.. שני אנשים שהעולם נהיה קצת יותר שקט כשהם הולכים בו יחד.

 

שבת שלום 🖤 

של שקט, שיגרה.. ובעיקר שפיות , AMEN