לפני 10 שעות. 16 ביולי 2025 בשעה 13:38
נכנסתי ללובי של המלון, עקבים נוקשים על רצפת השיש. דלפק הקבלה היה מולי, ופקידה עם שיער אסוף ועניבה ורודה הרימה אליי עיניים. ״היי, אני דנה,״ אמרתי, בטון בטוח מדי לערב כזה.
בלי לשאול שאלות, היא חייכה, שלפה מפתח מהצד, מפתח אמיתי ממתכת, לא כרטיס פלסטיק. הניחה אותו מולי באיטיות מדי ועם מבט חצי מחייך, כמו מישהי שיודעת בדיוק מה עומד לקרות.
עליתי לקומה החמישית. המסדרון היה שקט. כל צעד הדהד. פתחתי את הדלת. חדר 508.
רגע אחרי שסגרתי אותה מאחורי, התנועה שלי הפכה לקלילה. זרקתי את התיק על הספה, התפשטתי בזריזות כאילו אף אחד לא צופה או אולי דווקא כי מישהו כן.. נכנסתי למקלחת, ונתתי למים החמים לשטוף אותי. שקטים. מנקים כל מחשבה.
כשיצאתי, עטופה במגבת, לחצתי פליי על הפלייליסט שלי. המוזיקה מילאה את החדר בפול ווליום, כמו שמותר רק כשאת לבד. המרחב הפך לשלי. רק שלי.
מרחתי קרם גוף באיטיות. זרועות, צוואר, ירכיים. כמו שיגרת ערב רגילה למדי.
שמתי כיסוי עיניים, נכנסתי למיטה עם הסדינים הנעימים, וכיביתי את האור.
רק אור הטלוויזיה נשאר . רק הוא. והדלת נשארה פתוחה. ונשכבתי. לא ידעתי מה יקרה.
וזה בעצם מה שלא נתן לי מנוחה.. בחיי שהרטבתי רק מחוסר הידיעה
ואז הוא נכנס. אני יכולה להישבע שהרגשתי אותו, את המתח באוויר, אבל באמת שלא ידעתי שום דבר. לא שמעתי צעדים. לא הייתה תזוזה, לא טריקה, לא נשימה כבדה. כלום.
זה לא שהוא עלה על המיטה. הוא עשה את זה אחרת. בעדינות כזו. תנועות בטוחות. כאילו הגוף שלי כבר ידע שהוא שם עוד לפני שאני הבנתי.
פתאום, בלי אזהרה, אני מרגישה איך הופכים אותי על הבטן. ידיים חזקות, ברורות, תופסות את שלי. קושר אותן מאחורי הגב, צמוד, בלי מילים. ואז, שוב, הופך אותי על הגב. המוזיקה חזקה.
הכיסוי עיניים עדיין עליי. לא רואה כלום. רק מרגישה. הלב שלי דופק בטירוף, אבל הגוף לא זז. כאילו משהו עמוק בפנים לא רק מסכים לזה אלא חיכה לזה.
אין שום דיבור. רק הוא ואני והמוזיקה. והדרך שבה הוא מתקרב אליי, מקרב את הפנים שלו לשלי, נושם לי קרוב מדי לצוואר. אני מרגישה את החום של הנשימה. מרגישה את בליעת הרוק שלו ..ואת העיניים שמסתכלות ובוחנות אותי מקרוב.
ואז הוא לא מלטף. הוא לוקח. היד שלו נשלחת ישר בין הרגליים שלי. לא רכה ועדינה, לא שואלת. תובענית. והגוף שלי בוער, נכנע, נמתח. הוא מפשק אותי, בודק, עובר עם האצבע כאילו הוא כבר יודע מה הוא ימצא שם.
אני נושכת שפתיים, מתכווצת, מתמסרת. כלום לא משנה עכשיו. לא מה יקרה עוד רגע, לא מי הוא בכלל. כי משהו בי, בכל הגוף, צועק לו כן. צועק לו קח. צועק לו בלי מילים "אל תעצור".
הוא לא מזיין מיד. הוא משחק. הוא מעניש. הוא בודק כמה אני מחזיקה. כמה אני סופגת. נושך לי את הירך. מוריד לי את התחתונים באיטיות חולנית. מחליק אצבע אחת ואז שתיים. אבל לא נותן לי להנות מזה.
הוא רק מחזיק אותי ככה, רטובה, פתוחה, רועדת, ומדי פעם לוחש לי בתוך המוזיקה שלא באמת קיימת, שהוא יודע. הוא יודע מי אני. הוא יודע בדיוק למה השארתי את הדלת פתוחה.
הוא לא אומר מילה. אפילו לא לוחש. הוא פשוט קם, בלי שראיתי, תופס אותי ביד אחת, מושך אותי מהמיטה כאילו אני הבובה הפרטית שלו, ומפיל אותי על הברכיים.
הברכיים נוגעות ברצפה. הידיים שלי עוד קשורות מאחורי הגב מהכוח שלו. אני על שש, ערומה, רועדת, מבולבלת, והוא עומד מולי.
אני לא מספיקה לחשוב. היד שלו כבר על הלסת שלי. לא מלטפת. מחזיקה. פותחת לי את הפה בכוח.
״תפתחי.״ הוא לא שואל. הוא פשוט דוחף. את הזין שלו. עמוק. הוא נכנס לי ישר לגרון. בלי הכנה. בלי משחקים. דוחף עד שאני משתנקת, מתכווצת, נלחמת בנשימה.
הוא מחזיק לי את הראש עם שתי ידיים, חזק, לא נותן לי לזוז. ״אל תזוזי. תסתמי. תקחי את זה.״ והגוף שלי, במקום להילחם, רק נכנע. אני מרגישה איך כל פעם שהוא יוצא קצת, אני מחפשת את זה שוב. כמו מכורה. כמו ילדה טובה שמחכה לעונש הבא.
הוא מזיין לי את הגרון כאילו אני לא קיימת, רק חור לשימוש שלו. משאיר אותי עם עיניים דומעות, ריר נוזל על הסנטר, והלב שלי פועם כאילו סוף סוף הוא מצא את המקום שלו
אבל הוא לא סיים. הוא מרים אותי שוב, זורק אותי על המיטה, קושר לי את הידיים בחגורה מאולתרת אל אחד מקצות המיטה, ואז מפסק לי את הרגליים בגסות.
״את לא הולכת לישון הלילה.״ הקול שלו נמוך וחד. ״את הולכת להרגיש. כל. דבר.״ והגוף שלי כבר לא שלי.
הוא מפשק לי את הרגליים חזק, אצבעות חופרות לי בבשר. אני עדיין עם הידיים קשורות למיטה, הפה רטוב, הגוף פתוח. הוא עומד מעליי ומסתכל. לא ממהר.
״תסתכלי איך את נראית,״ הוא לוחש, ״כלבה פתוחה. מוכנה. רעבה.״
הוא לא מכניס את הזין שלן ישר. הוא נותן לי להרגיש את הקצה שלו רק נוגע. קצה רטוב על פתח הכוס שלי. ואז, בבת אחת. חדירה גסה. עמוקה.
הוא לא בודק אם כואב לי. הוא מחפש את הכאב. הגוף שלי נזרק קדימה מהדחיפה. הוא מחזיק לי את האגן בשתי ידיים, ומזיין אותי כמו שמישהו פורק זעם. חדירות עמוקות. מהירות. חזקות.
אני צורחת לתוך הכרית, אבל לא מתוך פחד .. מתוך טירוף. מתוך ריגוש שאי אפשר להסביר. ״תספרי.״ הוא לוחש לי לאוזן תוך כדי שהוא נכנס שוב ושוב. ״על כל חדירה את סופרת בקול.״ אני מנסה. ממלמלת ״אחת… שתיים… שלוש…״ אבל הוא תופס לי את השיער, מושך חזק לאחור.
״חזק יותר. שלא אצטרך להזכיר לך מי מזיין אותך.״ אני צורחת ״שבע! שמונה! תשע!״ והוא צוחק, צוחק כמו שולט שנהנה מהשליטה הכי טהורה.
הוא עוצר. מוציא את הזין. ואני חושבת שזה נגמר.
אבל אז סטירה. חזקה. לכוס. עוד אחת. הכאב עולה בשנייה, נבלע ברטיבות. ״תסתובבי. על ארבע.״
אני מתהפכת. מרימה את התחת, מציגה את עצמי כמו כלבה מיוחמת. הוא יורק על החור של התחת שלי ,מעביר אצבע, ואז דוחף. אצבע. שתיים.
״תגידי תודה.״ ״תודה, אדוני.״ ״על מה?״ ״על זה שאתה משתמש בי.״
ואז הוא נכנס. לתחת . בכוח. הגוף שלי נקרע מהכאב, הראש נטרף מהשילוב של ההשפלה, השליטה, התחושת שייכות. אני בוכה. לא עצב .שחרור.על סף התמוטטות.
הוא כמעט גומר. אני מרגישה כמה הזין שלו קשה..זז בפנים חזק, חד, עמוק, ואז נעצר.
הוא יצא מתוכי בפתאומיות, משאיר אותי רועדת, פתוחה.
הוא לא אומר מילה. רק יוצא מהחדר.
ואני קשורה, על ארבע, ערומה, לא רואה דבר חוץ מהאור של הטלוויזיה,
והלב שלי דופק בקצב שלא ידעתי שאפשרי.
ואז הדלת נפתחה שוב.
לא צעדים של אדם אחד.
יותר.
אני שומעת קולות.. גבריים ונשיים.
הם נכנסים בשקט, כאילו כבר היו פה.
כאילו חיכו לרגע הזה.
אני לא רואה, אבל אני מרגישה.
את המבט. את הסקרנות. את הרעב.
אני שומעת את הצחוק , את הלחישות שלא נועדו לי,
אבל כל כולן מופנות אליי.
״הנה היא,״ הוא אומר להם.
״הצעצוע שלי. תסתכלו עליה. שייכת לי. כל כולה.״
ואז קולות שאני לא מזהה מתחילים להגיד..
״איזה גוף. תראה איך היא פותחת את הרגליים לבד.״
״היא רועדת. כלבה חרמנית.״
״רק מלדעת שיש עוד אנשים בחדר היא מטפטפת.״
אחד מהם יורק לי על הגב.
השני תופס לי את השיער ומושך קלות, רק כדי להזכיר לי שאני מוצגת.
כמו בתיאטרון.
והם הקהל.
והוא הבמאי.
״אל תתבלבלו,״ הוא אומר להם.
״היא לא בשבילכם.
היא רק בשבילי.
אבל תסתכלו טוב ..כי היא אוהבת כשמסתכלים.״
אני נרטבת יותר. מהבושה.
מהתשוקה שנבנית לי בין הרגליים בלי שליטה.
ואז שוב מגע.
ידיים. שונות.
גבריות, נשיות לא יודעת מי נוגע איפה.
יד אחת מחזיקה את הסנטר שלי, שנייה מחליקה על הגב, שלישית נוגעת לי בירך.
ולשון.
לשון רכה, חמה, מדויקת בכוס שלי, שמרגישה לי כמו הפתעה בתוך כל הכאוס הזה.
הוא תופס לי את האגן ומזיין אותי, חזק,
ואותה לשון ממשיכה ללקק אותי, לאט, בעומק, בדיוק בנקודה הנכונה.
אני כבר על הסף.. הוא יודע ומרגיש את הכוס שלי מתחיל להתכווץ לו על הזין.
״תראי להם איך כלבה שייכת גומרת.״
ורק אז..
אני גומרת בצרחה.
לא מצרחה מיללת.. צרחה של שחרור.
כל החדר שותק.
והוא רק אומר בשקט:
״עכשיו הם ראו את זה.
ואת תזכרי.
תזכרי איך זה להרגיש שכולם יודעים..
ואת עדיין רק שלי.״
ניהיה שקט..
אני שומעת את הדלת נפתחת
הם יוצאים אחד אחד.
בלי מילים.
הדלת נסגרת.
והוא נשאר.
הוא לא ממהר להתקרב.
נותן לי לנשום בשקט .
נותן לי להרגיש את הריקנות של אחרי,
את הגוף שלי שעדיין רועד, קשור, מזיע, פועם.
ואז הוא מתקרב.
בלי תנועה חדה, בלי דרמה.
פשוט מתיישב בקצה המיטה, מסתכל עליי.
העיניים שלו רכות עכשיו. לא שופטות.
כמעט... עצובות.
הוא מתיר את הקשרים שלי בידיים איטיות.
לאט.
כל התרה מרגישה כמו התנצלות בלי מילים.
כשהידיים משתחררות, אני לא זזה.
אני לא יכולה.
לא פיזית ..נפשית.
אני צריכה רגע להבין אם אני עדיין אני.
הוא משעין אותי אליו, מחזיק אותי ביד אחת, עוטף אותי כמו שמחזיקים משהו יקר.
אני מתרסקת לתוך החזה שלו, שומעת את הלב שלו דופק.
חזק. שקט. ברור.
״נשארת,״ הוא לוחש לי.
לא כשאלה.
כמו עובדה.
הוא לוקח מגבת, מנגב לי את הרגליים, את הפנים, את כל מה שנזל ממני.
לאט.
לא כמו שולט.
כמו גבר עם המון רגש שמחזיר את הנשמה לבחורה שהוא בדיוק פירק.
״אני כאן, תמיד״ הוא אומר.
רק שתדעי.
אני עוצמת עיניים.
ולראשונה..
אני לא מרגישה חשופה. לא מבולבלת, לא מפחדת כבר מכלום.
אני מרגישה שלו.
