תובנות באות בלילה

כל החיים הייתי חזקה. כי הייתי צריכה.. מכורח הנסיבות

זאת שמקבלת החלטות. מובילה. דואגת. פותרת. מחזיקה. 

גם כשהייתי עייפה ופחדתי...גם כשלא היה לי מושג מה אני עושה.

התרגלתי להיות האחראית של החיים שלי.

ואז הוא הגיע ♥️

הוא לא התרגש.. כי זה מוכר לו גם.

הוא עשה משהו אחר.. גרם לי להבין שאני לא חייבת להיות פריק קונטרול כל הזמן.. לא איתו.. תאמינו לי שזה היה מסע קשה, ברגעים מסויימים חשבתי שאפילו בלתי אפשרי.

כשאת כל הזמן המבוגר האחראי, אין הרבה מקום לילדה המצחיקה שגרה בפנים.

זאת עם ההומור המוזר. הביטויים שאף אחד לא מבין. הסרקזם.. ובעיקר הטמטום 😂

הנטייה הזאת של להפוך כל סיפור פשוט להרצאה שנמשכת ארבעים דקות.

הילדה שממציאה מילים.

זאת שמנהלת שיחות עם עצמה.

זאת עם ההומור המוזר שאו שמבינים אותו מיד, או שבוהים בה בשקט ומקווים שהיא תסביר.. 😳

היא תמיד הייתה שם.

פשוט החיים דרשו ממני להיות דברים אחרים.

ואז פתאום שמתי לב שמשהו משתנה.

אני מדברת.

המון.

ברמה לא סבירה 😳

חופרת!!! קודחת.. כותבת מגילות.. ולגמרי מנהלת מונולוג עם עצמי 😂

לפעמים אני מתחילה לספר משהו, עוברת לשלושה נושאים אחרים, נזכרת בעוד סיפור, זורקת בדיחה שרק אני מבינה, וממשיכה כאילו הכל קשור.

ולפעמים תוך כדי אני מסתכלת עליו.

ורואה אותו פשוט מחייך.

לא כי אמרתי משהו גאוני.

וגם לא כי סיפרתי את הבדיחה הכי מצחיקה בעולם..

סתם מחייך.

כאילו הוא נהנה לראות אותי משוחררת.

(או שהוא תוהה אם עצמו אם זה אמיתי מה שהוא רואה ושומע 😂..והוא יודע שכן, טה דאם 💁)

ואז הבנתי למה זה קורה דווקא איתו.

זה לא בגלל שהוא נותן לי לדבר.

כי בואו...גם אם היו קושרים אותי לכיסא כנראה הייתי מצליחה לדבר.

זה בגלל שהוא לא דורש ממני להחזיק.

להתאפק.. 

הוא לא דורש ממני לחשוב בשביל שנינו.

יש משהו מאוד מרגיע בבן אדם שיודע מי הוא.

שלא משנה אם עבר יום טוב או יום רע, הוא נשאר הוא.

שיש לו דעה. כיוון. עמוד שדרה.

לא כי הוא תמיד צודק..אלא כי הוא יציב.

והרגעים האלה גורמים לי להבין משהו.

אולי כל הזמן הזה לא חיפשתי מישהו שיגרום לי להיות אדם אחר.

חיפשתי מקום שבו אני אוכל להיות כל מי שאני.

גם החזקה. גם החכמה. גם הסוטה 😈

אבל גם זאת שקצת מנותקת מהנושא באמצע משפט.

גם זאת שצוחקת מהשטויות של עצמה. ורבה עם עצמה שעות 🤦 ובסוף גם משלימה

פתאום אני מבינה כמה האופי שלי היה סגור מאחורי דלת.. רב בריח.. במרתף 

לא כי הוא נעלם, פשוט כי החיים לא השאירו לו מקום לצאת.

והיום, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, הדלת הזאת פתוחה.

ואני חושבת שהדבר הכי יפה בכל הסיפור הוא שמצאתי מחדש חלק ממני 🖤

 

אנצל את ההזדמנות כדי לענות פה 🖤

כן, אני משויכת, ממש משויכת, ממש ממש.. לא מחפשת כלום חוץ מאנשים טובים ומעניינים.. תמיד שמחה לנהל שיחה🖤 

אבל זה שלמטה? אני שלו 

ואני מכורה קשות.. ממש ממש

🐻 שלי

 

 

אנשים אוהבים לחשוב שהשינוי הגדול בחיים מגיע מאיזו תובנה מטלטלת, אדם שנכנס לחיים ומציל אותם. משפט אחד שמשנה הכל..

אבל האמת היא אחרת.. כי רוב האנשים כבר יודעים.

הם יודעים שלא טוב להם. הם יודעים שמשהו תקוע. הם יודעים שהם לא מאושרים. הם יודעים שהגיע הזמן לזוז.

הבעיה היא לא חוסר ידע.

הבעיה היא המרחק בין לדעת לבין לעשות.

לאורך החיים אנחנו פוגשים אנשים שמראים לנו אפשרויות חדשות. אנשים שנותנים השראה. אנשים שמאמינים בנו יותר ממה שאנחנו מאמינים בעצמנו. אנשים שמצליחים לראות את הפוטנציאל שאנחנו עדיין לא רואים.

הם יכולים לפתוח דלת...

אבל הם לא יכולים לגרום לנו לעבור בה.

כי אף אחד לא יכול להכריח אדם להשתנות. אי אפשר להכריח אדם לבחור בעצמו. אי אפשר להכריח אדם להציב גבולות. אי אפשר להכריח אדם לקום מהמקום שבו הוא נמצא

אפשר רק להראות לו שיש עוד אפשרות.

זה בעצם אומר שגם אם מישהו אוהב אותנו, מאמין בנו, תומך בנו ורוצה בטובתנו, הוא עדיין לא יכול לעשות את העבודה במקומנו.

ואני לא אומרת את זה ממקום שיפוטי. להפך..

אני אומרת את זה כי הייתי שם.

כי לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלהסביר לעצמנו למה אנחנו נשארים באותו מקום, שאנחנו שוכחים להסתכל על העובדה הפשוטה

אם שום דבר לא משתנה, כנראה שיש חלק בתוכנו שבוחר להשאיר את המצב כמו שהוא

"כל דבר שאתה לא משנה, אומר שאתה בעצם בוחר בו" (תקראו את זה כמה פעמים עד שיחלחל)

אולי מתוך פחד. אולי מתוך הרגל. אולי מתוך חוסר אמונה. אולי כי זה מוכר.

אבל עדיין בחירה.

וזה מתחבר לעוד משהו שלמדתיי על רגשות.

פעם חשבתי שכעס הוא רגש רע.

היום אני חושבת שכעס הוא אחד הרגשות הכי חשובים שיש לנו.

כעס הוא לא האויב. כעס הוא תמרור אזהרה, הוא בא להגיד לנו שמשהו לא בסדר.

שעברו גבול. שמשהו לא יושב נכון. שמשהו בתוכנו מבקש תשומת לב.

גם עצב. גם תסכול. גם אכזבה. גם קנאה לפעמים.

כל הרגשות האלה הם לא תקלה במערכת.

הם מערכת ההתראה.

הם הדרך של הנפש שלנו להגיד:

"תעצרו רגע..יש פה משהו שצריך להסתכל עליו"

הבעיה מתחילה כשאנחנו מרגישים את כל הרגשות האלה, שומעים את כל האזעקות, מבינים שמשהו לא טוב לנו, ועדיין לא עושים שום דבר אחרת.

כי בשלב מסוים צריך להפסיק לשאול למה אנחנו מרגישים ככה, ולהתחיל לשאול מה אנחנו מתכוונים לעשות עם זה.

אז כן, אנשים יכולים לפתוח לנו דלת. הם יכולים להראות לנו דרך. הם אפילו יכולים לעמוד בצד השני ולחכות.

אבל את הצעד הראשון, וגם את השני, וגם את השלישי..

אף אחד לא יכול לעשות במקומנו.

 

 

 

אני מתלוננת סדרתית.

באמת. לא בקטע מצחיק כזה של "חח אני דרמטית". מתלוננת אמיתית.

על הלחץ. ועל העייפות. ועל אנשים. ועל זה שאין לי זמן. ועל זה שלא עוזרים לי. ועל זה שלא מבינים אותי. ועל זה שהחיים תמיד מרגישים כמו כיבוי שריפות אחד גדול.

והכי מצחיק? שאפילו לא שמתי לב כמה זה הפך להיות השפה שלי.

כל דבר היה מתחיל מ"אין לי כוח", "נמאס לי", "למה דווקא לי", "די כבר". כאילו המוח שלי היה מתוכנת קודם לראות מה לא טוב.

ולא, החיים שלי לא היו מושלמים. ממש לא. עברתי תקופות קשות, שוחקות, מלחיצות, כאלה שמרוקנות אותך מבפנים. אבל באיזשהו שלב הבנתי..

אני כבר לא רק חווה את הקושי. אני חיה דרכו.

כאילו כל החיים עברו דרך פילטר אפור.. חח לא אפור, שחור, קודר. גם שדברים טובים הגיעו אליי ישר המוח חיפש מה הבעיה בהם. משהו תמיד היה חסר. תמיד היה על מה להתבאס. תמיד היה למה להיכנס לסטרס. 

התחלתי להתעייף.. מעצמי.

לא שנאה עצמית. אלא… די. די לחיות כאילו הכול נגדך כל הזמן.

אז עצרתי רגע, נשימה ארוכה... איטית, התחלתי לשים לב לדברים קטנים. לא כמו איזה מישהי שהפכה לרוחנית גדולה חח.. פשוט דברים אמיתיים. החיים עצמם

כמה כיף לצחוק בלי שום סיבה. כמה כיף בית שקט. כמה כיף אנשים שלא מכניסים אותך לדריכות. כמה כיף לקום בבוקר בלי מועקה בחזה. כמה כיף לא לנתח כל דבר. כמה כיף להפסיק לחפש איפה הולכים לפגוע בך.

ולא.. זה לא שהחיים עצמם לא השתנו ביום אחד. אני התחלתי להשתנות..

הבנתי שלא כל מחשבה חייבת לקבל במה. לא כל קושי חייב להפוך לטרגדיה. לא כל רגע מבאס אומר שהחיים בזבל.

וזה לא שאני חיובית 24/7. ממש לא. אני עדיין מתעצבנת, מתלוננת, נשברת לפעמים. אבל זה כבר פחות ופחות מנהל אותי.

להבין את ההבדל בין לפרוק, לבין לחיות בתוך תלונה תמידית.

ולראשונה אחרי הרבה מאוד זמן… נעים לי בתוך הראש של עצמי.

תמיד הייתי בטוחה שאם אני עדיין לא במקום שרציתי להגיע אליו, אז כנראה שלא באמת התקדמתי.

ותאכלס.. לאן רציתי להגיע? אפילו אני לא יודעת, מה זה מושלם? מתי בני האדם סוף סוף מרוצים? ובתוך המירוץ הזה.. לעבר השלמות והאידיאל.. האם מישהו בכלל נהנה מהדרך? מהתהליך עצמו?

רשמתי בעבר פוסט פה.. על זה שתמיד העבר משליך על העתיד.. אבל מה עם ההווה? ההווה הוא המציאות עצמה, רובנו מתעלמים ממנו לגמרי ורק עסוקים בעתיד או בעבר.. ולא באמת חיים ונוכחים.

תמיד הסתכלתי על מה חסר. מה עוד לא הסתדר. מה עוד לא קרה. מה עדיין כואב. כאילו כל החיים הם רשימת משימות שלא הושלמה. דף שצריך לסמן עליו ✅.

ומה יוצא מזה בעצם?  את חיה בתחושה תמידית של "לא מספיק". לא משנה כמה עשית. לא משנה כמה עברת. לא משנה כמה השתנית.

כי המוח כבר רגיל ישר לחפש את הדבר הבא שלא עובד. וזה מתיש.

לפעמים את כל כך עסוקה בלראות כמה עוד נשאר לך לטפס, שאת בכלל לא שמה לב לכמה דרך כבר עברת.

את לא רואה שאת כבר מגיבה אחרת. שאת כבר פחות נשברת. שאת כבר לא רודפת אחרי אנשים שפעם היו מפרקים אותך. שאת כבר מצליחה להציב גבולות. שאת כבר לא במקום שהיית בו לפני שנה.

החיים עדיין לא מושלמים. יש עוד פחדים. יש עוד כאב. יש עוד ימים חרא.

אבל אולי התקדמות לא נראית כמו שחשבנו.. רגע שבו הכול מסתדר פתאום.

אולי זה פשוט לקום בוקר אחד ולשים לב שמשהו בך כבר פחות כבד. פחות דרוך. פחות תלוי. פחות מפוחד.

במקום להסתכל כל הזמן על מה עוד אין, צריך לעצור ולהסתכל על מה יש.

מה שכן בנית. מה שכן שרדת. על מה שכן הצלחת לשנות בעצמך.

אם כל פעם נמדוד את עצמנו רק לפי היעד הבא, אף פעם לא נרגיש באמת גאים בדרך.

 

ידעתם שעצים שגדלים בתנאים מושלמים הם הראשונים להישבר?

חבורת מדענים ניסו ליצור תנאי צמיחה אידיאליים.

הם בנו כיפה סגורה, כמעט סטרילית.
אדמה עשירה ומדויקת, אור מושלם, טמפרטורה נכונה.
מים בשפע, ממש כמו חממה.

בלי רוחות. בלי הפרעות. בלי חיכוך.

ובאמת, הניסוי הצליח.

העצים גדלו מהר מאוד.
גבוהים, ירוקים, מרשימים בצורה כמעט מושלמת.
כאלה שמסתכלים עליהם ואומרים "ככה זה אמור להיראות"

אבל כשהם הגיעו לגובה המקסימלי שלהם,
הם התחילו לקרוס. הגזע התחיל להתבקע 

המדענים היו מבולבלים 🤔
הכל היה נראה נכון. כל התנאים היו מושלמים.

הם לא הצליחו להבין מה חסר,
עד שהם עלו על זה.

זה היה דבר אחד. הרוח.

בטבע, הרוח מפעילה לחץ על העץ.
היא מזיזה אותו, מערערת אותו, לא נותנת לו לעמוד בשקט.

והלחץ הזה יוצר התנגדות.

ומתוך ההתנגדות הזאת,
הגזע מתחזק.
השורשים מעמיקים.
והעץ לומד להחזיק את עצמו.

אבל בלי הרוח,
העצים אמנם גדלו מהר,
אבל משהו בהם נשאר חלש. חלול.

מבחוץ הם נראו יציבים,
אבל מבפנים הם לא באמת היו בנויים להחזיק.

הייתה חסרה להם אותה התנגדות,
אותו לחץ שבונה יציבות אמיתית.

ובעצם, ההגנה המושלמת שהמדענים חשבו שהם נותנים, יצרה שבריריות מושלמת.

הרוח, בתוך הסיפור הזה, היא כל האתגרים.

כל השינויים.
כל המכשולים.
היציאה מאזור הנוחות.
וחוסר הוודאות.

הידיעה שאין שליטה מלאה.
שלא תמיד נדע מתי זה יגיע שוב.

כמו העצים, גם בני אדם פוגשים התנגדות. חוסר ודאות. אתגרים.

ודווקא דרכם, אנחנו לומדים לחזק את עצמנו.

להעמיק שורשים.
להחזיק גם כשלא נוח.
להתכופף בלי להישבר.

אז אל תפחדו מהרוח כשהיא מגיעה.

קבלו אותה בחיבוק.. 

בסופו של דבר,
היא זו שבונה אתכם 🖤

 

כדי להבין מול מי את באמת עומדת, צריך לדמיין גם את הסוף.

לא רק את הרגעים שהכל היה טוב, אלא גם את הרגע שבו כבר אין ביניכם כלום. אין זמינות, אין מענה, אין קשר שמחזיק את זה.

שם מתגלה התמונה.

איך הוא מדבר כשהוא כבר לא מקבל ממך כלום.

איך הוא מתנהג כשאין לו סיבה להרשים.

כי להישאר נחמד כשנוח זה לא מדד.

המדד האמיתי נמצא דווקא כשזה נגמר.

לא כולם יודעים להיפרד.

זה לא משהו שמלמדים, אבל זה רגע שחושף המון.

יש מי שמסוגל לשמור על כבוד גם כשהוא כבר לא רוצה להיות שם.

ויש מי שצריך להקטין, לעקוץ, לפגוע, כאילו זה נותן לו תחושת שליטה או מוריד ממנו משהו.

פה מתגלה האמת.

לא כמה הוא ידע להיות טוב כשהיית שם בשבילו,

אלא כמה הוא נשאר בן אדם כשהוא כבר לא.

לא לפתוח דברים אישיים.

לא להשתמש במה שהיה נגדך.

לא להפוך רגעים אינטימיים לכלי נשק.

זה לא רק כבוד כלפייך.

זה כבוד עצמי.

כי ברגע שמישהו שורף את מה שהיה ביניכם, הוא לא פוגע רק בך.

הוא חושף גם את עצמו. את הדרך שבה הוא מתנהל כשאין לו כבר מה להפסיד.

זה לא קשור רק אליו.

זה גם קשור אלייך.

כמה את נשארת נאמנה לעצמך גם כשכואב.

כמה את לא נגררת למקומות שמורידים אותך, רק כי הצד השני כבר שם.

פרידה היא לא רק סוף של קשר. היא מבחן אופי.

ושם רואים בבירור מי עומד מולך, ומי את מול עצמך.

ברגע הזה לא באמת מגלים מי הם נהיו,

מבינים מי הם היו כל הזמן.

 

לפעמים לא בא לך להיות “נכונה”. לא בא לך להיות מדויקת. לא בא לך לעבור עריכה כדי להיות מובנת.

לא בא לך לחשוב לפני כל מילה, איך זה יישמע, איך זה יתפרש, איך נכון להגיד את זה.

בא לך להיות. כמו שזה יוצא.

קצת מבולגנת, קצת מאוכזבת, קצת צריכה.

אבל אמיתית.

ואז מגיעה ההנדסה.

“תגידי את זה אחרת”

“אל תהיי דרמטית”

“אל תהיי ילדותית”

“אל תהיי קורבן”

ופתאום זה לא על מה הרגשת, זה על איך הגשת.

כאילו הרגש הוא לא העניין .. האריזה כן.

ואם האריזה לא טובה, אז הרגש נפסל.

ואומרים לך:

פשוט תחשבי לפני. תעצרי רגע. תתקשרי נכון.

 

ואז מגיע השלב הבא:

תהיי גם וגם.

תתקשרי, אבל לא יותר מדי.

תהיי רגשית, אבל לא מציפה.

תהיי כנה, אבל רגועה.

תהיי את , אבל בגרסה שעובדת.

וכאילו זה הגיוני.

כאילו יש בתוכך סט של גרסאות

שאת יכולה לשלוף בלייב.

רגע זה לא מתאים?

תחליפי.

תורידי את הדרמה.

תעדני את הרגש.

תשדרגי את התגובה.

וזה מצחיק..

את באמת יכולה.

כי את יודעת לעשות את זה מצוין

ביום יום את עושה את זה מושלם.

מנהלת. מחזיקה. מדייקת. מתאימה.

יודעת בדיוק איזה גרסה להפעיל בכל סיטואציה.

אבל זה בדיוק העניין.

זה עובד בעבודה.

זה עובד מול אנשים.

זה עובד כשצריך לתפקד.

אבל עם האנשים שאת אמיתית?

את לא רוצה להפעיל גרסה.

את לא רוצה לנהל את עצמך.

את לא רוצה להחליף תוך כדי תנועה

כדי להיות “מתאימה”

 

דווקא כשאת מורידה רגע, כשאת רכה, כשאת מבקשת, כשאת לא הכי חזקה ..

שם פתאום יש הערות.

ושם מגיעה המילה הזאת:

“תירגעי”

תירגעי… למה בעצם?

תירגעי כלומר תחזרי לעצמך.

אבל לא לעצמך האמיתית.

לגרסה הנוחה. השקטה. זו שמתקבלת טוב.

כי “רגועה” זו מילה יפה ללא מורגשת.

וכשאת רגועה ? את לא מפריעה, לא דורשת, לא מציפה.

ואז הכל מסתדר.

רק שאת כבר לא באמת שם.

ובינינו?

יש ימים שבא לך פשוט להרגיש נבחרת.

להרגיש חשובה. להרגיש אהובה.

לשמוע מילה טובה. בלי לבקש. בלי להסביר. בלי לנהל את זה.

לא הכל צריך להיות טכני.

לא הכל צריך להיות מנוהל.

לא כל רגש צריך לעבור תיקון.

בן אדם צריך גם להרגיש.

וגם אם בא לי רגע להיות פחות חזקה, פחות רגועה, יותר צריכה ..

זה לא באג ולא תקלה זה אנושי.

אז לא.

אני לא צריכה להיות מדויקת כל הזמן.

אני לא צריכה לחשוב לפני כל רגש.

אני לא צריכה להנדס את עצמי כדי להתקבל.

כי אם זה המחיר.. זו לא אותנטיות.

זו התאמה.

ומה הטעם ? 🤷‍♀️

 

יש סיפור שמספרים האלים ..בדרך כלל כשבני האדם חושבים שהם מבינים מהי אהבה.

סיפור פשוט. כמו רוב הדברים החשובים באמת.

אומרים שפעם הלך בעולם אל אחד שלא חיפש דבר. לא תהילה ולא ניצחונות. הוא היה אל של סדר. מהאלים שמחזיקים את העולם שלא יתפרק. כאלה שיודעים איך לעמוד בתוך סערה בלי לזוז מילימטר. שהחיים לימדו אותם שהדרך היחידה להישאר שלם היא להחזיק חזק את ההגה.

הוא לא היה קר. מי שחשב ככה פשוט לא הבין אותו. הוא הרגיש הרבה, אבל הוא החזיק את הרגש עמוק בפנים, החיים לימדו אותו שכשהלב נפתח מהר מדי העולם יודע לפעמים לקחת יותר ממה שהוא נותן.

אז הוא בנה סביבו סדר.מבנה יציב שבו הכל במקום, שבו דברים לא מתפרקים בקלות.

מבנה שהוא שולט במה שמתרחש בפנים, הוא לא נולד עם חומות. בהתחלה הוא הלך בעולם כמו כולם, פתוח מספיק כדי להכיר אנשים, לתת מקום, לנסות. אבל שוב ושוב קרה דבר דומה. בכל פעם שנכנס מישהו חדש לחייו, אותו אדם היה מסתכל עליו כאילו הוא פאזל שצריך להרכיב מחדש. חתיכה אחת להזיז, חתיכה אחת להחליף, משהו אחד להוציא ומשהו אחר להכניס.

בהתחלה הוא ניסה. אל חכם יודע להקשיב לאחרים, והוא באמת הקשיב. הוא בדק, ניסה להתאים את עצמו, לפעמים אפילו השתנה קצת כדי לראות אם זה עובד. אבל לאט לאט הוא הבין משהו פשוט: כל מי שניסה לשנות אותו לא באמת ראה אותו. הם ראו את הגרסה שהם רצו שתהיה שם.

אז עם השנים הואפיתח דרך אחרת לחיות. הוא הפסיק לנסות להיכנס לתבניות של אחרים. גבול ברור שמגן על מי שהוא באמת. מי שלא נבהל מהמבנה הזה יכול להיכנס. מי שמנסה לפרק אותו פשוט נשאר בחוץ.

וכך הוא הלך בעולם. יציב, שלם, לפעמים עייף אבל נאמן לעצמו.

ולצדו, בעולם הזה, הסתובבה גם אנרגיה אחרת לגמרי. אלת החיים. כזאת שהלב שלה לא יודע חצי דרך. כשהיא אוהבת היא נכנסת למים עד הסוף, גם אם היא לא יודעת כמה עמוקים הם. היא מהסוג שמאמין בבני אדם למרות כל הסיבות לא להאמין. היא נותנת, מרגישה, נוגעת בעולם בידיים פתוחות. אבל גם היא למדה משהו עם השנים. לא להישאר במקום שבו הלב שלה מפסיק לנשום.

וכך קרה שיום אחד שתי האנרגיות האלה נפגשו.  כמו שני שבילים ביער שבמקרה מצטלבים.

האל של הסדר הרגיש דבר מוזר. זו לא הייתה התרגשות גדולה, אלא שקט. שקט מהסוג שלא הכיר הרבה זמן. כאילו מישהו אמר לעולם רגע לעצור. ליד האנרגיה הזאת הוא לא היה צריך להחזיק כל כך חזק את הכל. לא היה צריך להוכיח שהוא יציב, לא היה צריך להסביר את עצמו. הוא פשוט היה. ובשבילו, להיות בלי מאבק היה דבר נדיר.

והיא מצידה הרגישה משהו אחר. היא, שהייתה רגילה להרגיש הכל בעוצמה, גילתה שליד היציבות הזאת היא לא מאבדת את האש שלה. להפך. האש שלה חיה יותר. כי כשיש אדמה יציבה מתחת לרגליים, המים יכולים להיות עמוקים בלי להטביע.

וכך קרה דבר שמעטים מבינים. הם לא ניסו לשנות זה את זה. האלים יודעים שזה ממילא לא עובד. הוא לא ניסה להפוך אותה לרגועה יותר, והיא לא ניסתה לפתוח אותו בכוח. הם פשוט הלכו זה ליד זו.

לפעמים זה היה חיבוק שנמשך קצת יותר מדי זמן. לפעמים צחוק קטן באמצע יום רגיל. לפעמים מבט שמבין בלי מילים. תחושה מוזרה של בית.

בעולם האלים יש אמת עתיקה: בני אדם חושבים שהם רוצים תשוקה או ביטחון, אבל מה שהם באמת מחפשים הוא מקום שבו הם יכולים להניח את השריון שלהם לרגע. מקום שבו לא צריך להילחם כדי להיות מי שאתה.

הייתה מילה שחזרה על עצמה שוב ושוב, כאילו זו מילה פשוטה אבל בעצם היא סוד שלם: התהוות. בכל פעם ששאלה אותו מה המשמעות של הדרך או לאן דברים הולכים, הוא היה אומר שהכל בתהליך של התהוות. רק אחרי זמן היא הבינה למה הוא התכוון. התהוות היא לא יעד שמגיעים אליו, אלא תהליך שחי כל הזמן. תהליך שאפשר לפרק, להרכיב מחדש, לשפר, לדייק, להשתנות יחד איתו. כמו יצירה שלא נגמרת, אלא כל פעם נבנית מחדש קצת אחרת, קצת עמוק יותר. וכשמבינים את זה, מפסיקים למהר לסגור דברים במילים גדולות, ופשוט נותנים להם להמשיך להתהוות.

וכך הם המשיכו ללכת בעולם, בלי לדעת אם הדרך שלהם קצרה או ארוכה. האלים הרי יודעים שהזמן הוא רק אורח. אבל הם כן ידעו דבר אחד קטן.

כשמישהו מוצא מקום שבו מותר לו פשוט להיות, לא להילחם, לא להוכיח, לא להחזיק, הוא תמיד ירצה לחזור לשם.

היא לא ניסתה להציל אותו , ולא לשנות את הדרך שבה הוא בנוי. היא פשוט נשארה שם.. מקום שבו טוב לחזור אליו. מקום שבו אדם עייף יכול לשבת רגע ולנשום.

וזה כל הסוד של האגדה הזאת.. שני אנשים שהעולם נהיה קצת יותר שקט כשהם הולכים בו יחד.

 

שבת שלום 🖤 

של שקט, שיגרה.. ובעיקר שפיות , AMEN 

אני חושבת על זה הרבה לאחרונה.. על זה שאנחנו כבני אדם תמיד מחפשים אישור.

מחפשים לדעת שהצד השני גם איתנו בתוך זה, שגם הוא רואה עתיד, שגם הוא שם.

יש בזה משהו שמרגיע. הידיעה שמשהו בטוח, שיש הצהרת כוונות, שזה מוגדר, חתונה, מיסוד, שם, מסגרת, כל דבר כזה נותן שקט.

נותן תחושה של יציבות, של אוקיי, אפשר לנשום.

וזה לא דבר רע. ביטחון זה חשוב.

אבל האישור הזה עושה עוד משהו-הוא מוריד את מפלס הלחץ, וכשהלחץ יורד? לפעמים גם נעלמת התשוקה.

אין יותר את הדריכות, את המתח הבריא, את הרצון להוכיח, להשקיע, לטפח את מה שהושג.

כי כשמשיגים משהו, יש תחושה קטנה של ניצחון ואז מבלי לשים לב משהו משתנה.

זה כבר שלך, אז אפשר רגע לשים בצד.

מה שהיה חשוב ונלחמנו עליו? פתאום מקבל יחס של "נגיע לזה אחר כך" זה אפילו מתחיל להרגיש כמו משימה

זה תאכלס דבילי 🫤 כי זה בדיוק הדבר שרצינו, הדבר שאמרנו שכשנשיג אותו? נטפח אותו. נשקיע בו. ודווקא שם, אחרי ההשגה, ההשקעה נחלשת

העיניין פה הוא לא ההשגים.. ובטח לא הניצחונות או ההפסדים

אלא על ערך עצמי

אף בן אדם לא נכנס לחיים שלנו סתם.

כל אחד בא להעביר שיעור.

על עצמנו, על גבולות, על ערך, על אהבה ...או על מה שאנחנו עדיין בשלב הלמידה שלו

שאני בונה לעצמי את הערך שלי, אני מבינה שמכל חוויה שאני באמת עוברת בחיים? משהו בי משתנה. כל בן אדם שנכנס. כל שיחה. כל טיול. כל דיון, אפילו הקטן ביותר. 

לא כל שלב צריך לחשוב עליו קדימה.

לא כל חיבור צריך לדעת לאן הוא הולך.

נכון, אנשים נקשרים..ואני מאמינה שקשר זה חשוב,

קשר מראה אכפתיות.

הוא מראה שהאדם חשוב לך, אי אפשר להתפתח ליד מישהו שהוא סתם.

אי אפשר לעבור תהליך עם מישהו שלא באמת נוגע בך, במיוחד בתקופות מאתגרות.

היום כשאני מכניסה מישהו לחיים שלי, זה כי אני מרגישה שהוא שם איתי. לא על הדרך. לא במקרה.

אבל יש משהו שלא מספרים לנו.. וזאת הסיבה שכשזה פוגש אותנו במסע .. זה הלם שמלווה בכאב ועצב ..

לא כל אחד שנכנס לחיים שלנו נועד להישאר שם לנצח

וזה כואב. להבין שגם חיבור עמוק, כזה שמרגיש כמעט מושלם, לא בהכרח ימשיך כמו שדמיינתי..

אנחנו רוצים להאמין שכן,  אבל המציאות אחרת.

רוב האנשים נכנסים, משפיעים, מלמדים משהו, ואז יוצאים.

וזו לא טעות, וזו לא אכזבה בהכרח, זו פשוט הדרך שבה החיים עובדים.

אם כל אחד יסתכל אחורה באמת, הוא יראה כמה אנשים חשב שיהיו שם תמיד, והיום הם כבר לא חלק מהיומיום שלו, ועדיין הייתה להם משמעות בזמן שהם היו

וזה משהו שאני לומדת סוף סוף לשחרר ממקום אמיתי-

להיות בהווה, באמת להיות .לא לתת לעבר לנהל אותי. ובלי לנסות לאחוז בעתיד.

ביטחון אמיתי לא מגיע רק מהגדרה או הצהרה,

אלא מהנוכחות ומההרגשה בזמן אמת.

ובעיקר להעריך את מה שיש עכשיו, בלי להבטיח לעצמי הבטחות שאין לי שליטה עליהן.

כי שום דבר לא מובטח..

אבל הרגע הזה,

הוא כן.

 

לפעמים הגוף מבין לפני הראש,

עוד לפני שמחליטים, עוד לפני שמנסחים, הגוף פשוט מגיב אוטומטי..

השרירים נרפים. הנשימה נרגעת. משהו בפנים אומר: פה בטוח.

וזה מצחיק, כי בעבר חיפשתי את ה"אקשן" .. את "המרדף" .. ועכשיו? זה מין שקט כזה שמתפשט בגוף בלי מאמץ.

חיכיתי הרבה זמן כדי להכיר תחושה כזו..

עברתי דרך. למדתי. טעיתי. דייקתי.

לא חיפשתי מושלם, חיפשתי נכון.

והנכון הזה הגיע בלי הצגה.

שמאתגר אותי בלי לנסות.

שמאמין בי גם כשאני לא בטוחה

שמרים, שלא מוותר, שלא צריך להוכיח לו כלום.

ובעיקר בחירה..אני שלו, לא כי חייב ..אלא כי אני בוחרת בו. כל יום מחדש.

והוא בוחר בי בדיוק באותו אופן.

בלי הבטחות גדולות.

רק רצון הדדי להיות שם.

 

גאה לגמרי להיות..

הזונה הקטנה והפרטית רק שלו 🖤

 

כמה אנשים יצא לכם להכיר שאומרים שהם לא בנויים למחויבות?

שקשר ארוך חונק אותם..

שהם לא מחפשים משהו רציני.

אנשים שכל הזמן נכנסים, יוצאים, נעלמים.

תמיד עם אותו הסבר: הם צריכים את השקט שלהם!

וברוב המקרים זה נכון. הם באמת מחפשים שקט.

 

אז אנשים בורחים. לא מאדם אחר..מעצמם.

הם בוחרים להיות לבד- כי לבד מותר להיות בשקט.

כי לבד לא צריך להסביר מצב רוח.

אבל מה היה קורה אם הם היו פוגשים מישהו שלא נבהל משתיקה?

שלא מנסה למלא אותה.

שלא מחפש לפתור.

מישהו שמאפשר שקט גם ביחד.

מישהו שיודע לשבת לידך, ולהיות.

לא להיעלם. לא ללחוץ. לא להיבהל.

מישהו שמבין ששקט הוא לפעמים צורך.

לא סימן לנתק.

לא קריאה לעזרה.

לא התרחקות.

אולי הם פשוט עוד לא פגשו קשר שלא דורש מהם לברוח כדי לנשום.

 

רוב בני האדם מפחדים משקט.

לא כי הוא ריק.

אלא כי הוא לא מוסח.

שקט משאיר אותך לבד עם עצמך.

בלי מילים לברוח אליהן.

בלי רעש שמכסה מחשבות.

כשיש שקט לזמן ממושך, הרבה מרגישים שמשהו לא בסדר,

לא כי באמת קורה משהו...

אלא כי הם התרגלו שרעש שווה ביטחון.

מילים מרגיעות אותם.

פעולה כלשהיא מרגיעה אותם.

דיבור נותן תחושה של שליטה.

שקט, לעומת זאת, לא נשלט.

הוא פותח מרחב.

ובתוך המרחב הזה עולות שאלות, תחושות, פחדים ישנים.

אז הם ממהרים למלא אותו.

שואלים משהו. אומרים משהו.

אפילו משהו לא חשוב, רק שלא יהיה שקט.

כי שקט מאלץ אותך לפגוש את עצמך.

ואת זה רוב האנשים לא למדו לעשות.

לא לימדו אותנו להיות עם רגש בלי לפרש אותו.

לא לימדו אותנו להיות בנוכחות בלי לתפקד.

ובמערכות יחסים? זה נהיה חזק יותר

כי שקט מתפרש כאיום..

במקום להבין שלפעמים שקט הוא דווקא קרבה, שהוא סימן לביטחון, למרחב שבו לא צריך להוכיח כלום.

 

לפעמים זה הדבר הכי בריא שיש..

כי הוא לא מבקש כלום.

הוא פשוט מאפשר להיות.

מחויבות אמיתית לא תמיד נראית כמו שיחות ארוכות וחיבורים דרמטיים...לפעמים היא נראית כמו סתם שני אנשים שיודעים להיות בשקט ביחד 🖤

קטסטרופה נכון? 😜