תובנות באות בלילה

לפעמים לא בא לך להיות “נכונה”. לא בא לך להיות מדויקת. לא בא לך לעבור עריכה כדי להיות מובנת.

לא בא לך לחשוב לפני כל מילה, איך זה יישמע, איך זה יתפרש, איך נכון להגיד את זה.

בא לך להיות. כמו שזה יוצא.

קצת מבולגנת, קצת מאוכזבת, קצת צריכה.

אבל אמיתית.

ואז מגיעה ההנדסה.

“תגידי את זה אחרת”

“אל תהיי דרמטית”

“אל תהיי ילדותית”

“אל תהיי קורבן”

ופתאום זה לא על מה הרגשת, זה על איך הגשת.

כאילו הרגש הוא לא העניין .. האריזה כן.

ואם האריזה לא טובה, אז הרגש נפסל.

ואומרים לך:

פשוט תחשבי לפני. תעצרי רגע. תתקשרי נכון.

 

ואז מגיע השלב הבא:

תהיי גם וגם.

תתקשרי, אבל לא יותר מדי.

תהיי רגשית, אבל לא מציפה.

תהיי כנה, אבל רגועה.

תהיי את , אבל בגרסה שעובדת.

וכאילו זה הגיוני.

כאילו יש בתוכך סט של גרסאות

שאת יכולה לשלוף בלייב.

רגע זה לא מתאים?

תחליפי.

תורידי את הדרמה.

תעדני את הרגש.

תשדרגי את התגובה.

וזה מצחיק..

את באמת יכולה.

כי את יודעת לעשות את זה מצוין

ביום יום את עושה את זה מושלם.

מנהלת. מחזיקה. מדייקת. מתאימה.

יודעת בדיוק איזה גרסה להפעיל בכל סיטואציה.

אבל זה בדיוק העניין.

זה עובד בעבודה.

זה עובד מול אנשים.

זה עובד כשצריך לתפקד.

אבל עם האנשים שאת אמיתית?

את לא רוצה להפעיל גרסה.

את לא רוצה לנהל את עצמך.

את לא רוצה להחליף תוך כדי תנועה

כדי להיות “מתאימה”

 

דווקא כשאת מורידה רגע, כשאת רכה, כשאת מבקשת, כשאת לא הכי חזקה ..

שם פתאום יש הערות.

ושם מגיעה המילה הזאת:

“תירגעי”

תירגעי… למה בעצם?

תירגעי כלומר תחזרי לעצמך.

אבל לא לעצמך האמיתית.

לגרסה הנוחה. השקטה. זו שמתקבלת טוב.

כי “רגועה” זו מילה יפה ללא מורגשת.

וכשאת רגועה ? את לא מפריעה, לא דורשת, לא מציפה.

ואז הכל מסתדר.

רק שאת כבר לא באמת שם.

ובינינו?

יש ימים שבא לך פשוט להרגיש נבחרת.

להרגיש חשובה. להרגיש אהובה.

לשמוע מילה טובה. בלי לבקש. בלי להסביר. בלי לנהל את זה.

לא הכל צריך להיות טכני.

לא הכל צריך להיות מנוהל.

לא כל רגש צריך לעבור תיקון.

בן אדם צריך גם להרגיש.

וגם אם בא לי רגע להיות פחות חזקה, פחות רגועה, יותר צריכה ..

זה לא באג ולא תקלה זה אנושי.

אז לא.

אני לא צריכה להיות מדויקת כל הזמן.

אני לא צריכה לחשוב לפני כל רגש.

אני לא צריכה להנדס את עצמי כדי להתקבל.

כי אם זה המחיר.. זו לא אותנטיות.

זו התאמה.

ומה הטעם ? 🤷‍♀️

 

יש סיפור שמספרים האלים ..בדרך כלל כשבני האדם חושבים שהם מבינים מהי אהבה.

סיפור פשוט. כמו רוב הדברים החשובים באמת.

אומרים שפעם הלך בעולם אל אחד שלא חיפש דבר. לא תהילה ולא ניצחונות. הוא היה אל של סדר. מהאלים שמחזיקים את העולם שלא יתפרק. כאלה שיודעים איך לעמוד בתוך סערה בלי לזוז מילימטר. שהחיים לימדו אותם שהדרך היחידה להישאר שלם היא להחזיק חזק את ההגה.

הוא לא היה קר. מי שחשב ככה פשוט לא הבין אותו. הוא הרגיש הרבה, אבל הוא החזיק את הרגש עמוק בפנים, החיים לימדו אותו שכשהלב נפתח מהר מדי העולם יודע לפעמים לקחת יותר ממה שהוא נותן.

אז הוא בנה סביבו סדר.מבנה יציב שבו הכל במקום, שבו דברים לא מתפרקים בקלות.

מבנה שהוא שולט במה שמתרחש בפנים, הוא לא נולד עם חומות. בהתחלה הוא הלך בעולם כמו כולם, פתוח מספיק כדי להכיר אנשים, לתת מקום, לנסות. אבל שוב ושוב קרה דבר דומה. בכל פעם שנכנס מישהו חדש לחייו, אותו אדם היה מסתכל עליו כאילו הוא פאזל שצריך להרכיב מחדש. חתיכה אחת להזיז, חתיכה אחת להחליף, משהו אחד להוציא ומשהו אחר להכניס.

בהתחלה הוא ניסה. אל חכם יודע להקשיב לאחרים, והוא באמת הקשיב. הוא בדק, ניסה להתאים את עצמו, לפעמים אפילו השתנה קצת כדי לראות אם זה עובד. אבל לאט לאט הוא הבין משהו פשוט: כל מי שניסה לשנות אותו לא באמת ראה אותו. הם ראו את הגרסה שהם רצו שתהיה שם.

אז עם השנים הואפיתח דרך אחרת לחיות. הוא הפסיק לנסות להיכנס לתבניות של אחרים. גבול ברור שמגן על מי שהוא באמת. מי שלא נבהל מהמבנה הזה יכול להיכנס. מי שמנסה לפרק אותו פשוט נשאר בחוץ.

וכך הוא הלך בעולם. יציב, שלם, לפעמים עייף אבל נאמן לעצמו.

ולצדו, בעולם הזה, הסתובבה גם אנרגיה אחרת לגמרי. אלת החיים. כזאת שהלב שלה לא יודע חצי דרך. כשהיא אוהבת היא נכנסת למים עד הסוף, גם אם היא לא יודעת כמה עמוקים הם. היא מהסוג שמאמין בבני אדם למרות כל הסיבות לא להאמין. היא נותנת, מרגישה, נוגעת בעולם בידיים פתוחות. אבל גם היא למדה משהו עם השנים. לא להישאר במקום שבו הלב שלה מפסיק לנשום.

וכך קרה שיום אחד שתי האנרגיות האלה נפגשו.  כמו שני שבילים ביער שבמקרה מצטלבים.

האל של הסדר הרגיש דבר מוזר. זו לא הייתה התרגשות גדולה, אלא שקט. שקט מהסוג שלא הכיר הרבה זמן. כאילו מישהו אמר לעולם רגע לעצור. ליד האנרגיה הזאת הוא לא היה צריך להחזיק כל כך חזק את הכל. לא היה צריך להוכיח שהוא יציב, לא היה צריך להסביר את עצמו. הוא פשוט היה. ובשבילו, להיות בלי מאבק היה דבר נדיר.

והיא מצידה הרגישה משהו אחר. היא, שהייתה רגילה להרגיש הכל בעוצמה, גילתה שליד היציבות הזאת היא לא מאבדת את האש שלה. להפך. האש שלה חיה יותר. כי כשיש אדמה יציבה מתחת לרגליים, המים יכולים להיות עמוקים בלי להטביע.

וכך קרה דבר שמעטים מבינים. הם לא ניסו לשנות זה את זה. האלים יודעים שזה ממילא לא עובד. הוא לא ניסה להפוך אותה לרגועה יותר, והיא לא ניסתה לפתוח אותו בכוח. הם פשוט הלכו זה ליד זו.

לפעמים זה היה חיבוק שנמשך קצת יותר מדי זמן. לפעמים צחוק קטן באמצע יום רגיל. לפעמים מבט שמבין בלי מילים. תחושה מוזרה של בית.

בעולם האלים יש אמת עתיקה: בני אדם חושבים שהם רוצים תשוקה או ביטחון, אבל מה שהם באמת מחפשים הוא מקום שבו הם יכולים להניח את השריון שלהם לרגע. מקום שבו לא צריך להילחם כדי להיות מי שאתה.

הייתה מילה שחזרה על עצמה שוב ושוב, כאילו זו מילה פשוטה אבל בעצם היא סוד שלם: התהוות. בכל פעם ששאלה אותו מה המשמעות של הדרך או לאן דברים הולכים, הוא היה אומר שהכל בתהליך של התהוות. רק אחרי זמן היא הבינה למה הוא התכוון. התהוות היא לא יעד שמגיעים אליו, אלא תהליך שחי כל הזמן. תהליך שאפשר לפרק, להרכיב מחדש, לשפר, לדייק, להשתנות יחד איתו. כמו יצירה שלא נגמרת, אלא כל פעם נבנית מחדש קצת אחרת, קצת עמוק יותר. וכשמבינים את זה, מפסיקים למהר לסגור דברים במילים גדולות, ופשוט נותנים להם להמשיך להתהוות.

וכך הם המשיכו ללכת בעולם, בלי לדעת אם הדרך שלהם קצרה או ארוכה. האלים הרי יודעים שהזמן הוא רק אורח. אבל הם כן ידעו דבר אחד קטן.

כשמישהו מוצא מקום שבו מותר לו פשוט להיות, לא להילחם, לא להוכיח, לא להחזיק, הוא תמיד ירצה לחזור לשם.

היא לא ניסתה להציל אותו , ולא לשנות את הדרך שבה הוא בנוי. היא פשוט נשארה שם.. מקום שבו טוב לחזור אליו. מקום שבו אדם עייף יכול לשבת רגע ולנשום.

וזה כל הסוד של האגדה הזאת.. שני אנשים שהעולם נהיה קצת יותר שקט כשהם הולכים בו יחד.

 

שבת שלום 🖤 

של שקט, שיגרה.. ובעיקר שפיות , AMEN 

אני חושבת על זה הרבה לאחרונה.. על זה שאנחנו כבני אדם תמיד מחפשים אישור.

מחפשים לדעת שהצד השני גם איתנו בתוך זה, שגם הוא רואה עתיד, שגם הוא שם.

יש בזה משהו שמרגיע. הידיעה שמשהו בטוח, שיש הצהרת כוונות, שזה מוגדר, חתונה, מיסוד, שם, מסגרת, כל דבר כזה נותן שקט.

נותן תחושה של יציבות, של אוקיי, אפשר לנשום.

וזה לא דבר רע. ביטחון זה חשוב.

אבל האישור הזה עושה עוד משהו-הוא מוריד את מפלס הלחץ, וכשהלחץ יורד? לפעמים גם נעלמת התשוקה.

אין יותר את הדריכות, את המתח הבריא, את הרצון להוכיח, להשקיע, לטפח את מה שהושג.

כי כשמשיגים משהו, יש תחושה קטנה של ניצחון ואז מבלי לשים לב משהו משתנה.

זה כבר שלך, אז אפשר רגע לשים בצד.

מה שהיה חשוב ונלחמנו עליו? פתאום מקבל יחס של "נגיע לזה אחר כך" זה אפילו מתחיל להרגיש כמו משימה

זה תאכלס דבילי 🫤 כי זה בדיוק הדבר שרצינו, הדבר שאמרנו שכשנשיג אותו? נטפח אותו. נשקיע בו. ודווקא שם, אחרי ההשגה, ההשקעה נחלשת

העיניין פה הוא לא ההשגים.. ובטח לא הניצחונות או ההפסדים

אלא על ערך עצמי

אף בן אדם לא נכנס לחיים שלנו סתם.

כל אחד בא להעביר שיעור.

על עצמנו, על גבולות, על ערך, על אהבה ...או על מה שאנחנו עדיין בשלב הלמידה שלו

שאני בונה לעצמי את הערך שלי, אני מבינה שמכל חוויה שאני באמת עוברת בחיים? משהו בי משתנה. כל בן אדם שנכנס. כל שיחה. כל טיול. כל דיון, אפילו הקטן ביותר. 

לא כל שלב צריך לחשוב עליו קדימה.

לא כל חיבור צריך לדעת לאן הוא הולך.

נכון, אנשים נקשרים..ואני מאמינה שקשר זה חשוב,

קשר מראה אכפתיות.

הוא מראה שהאדם חשוב לך, אי אפשר להתפתח ליד מישהו שהוא סתם.

אי אפשר לעבור תהליך עם מישהו שלא באמת נוגע בך, במיוחד בתקופות מאתגרות.

היום כשאני מכניסה מישהו לחיים שלי, זה כי אני מרגישה שהוא שם איתי. לא על הדרך. לא במקרה.

אבל יש משהו שלא מספרים לנו.. וזאת הסיבה שכשזה פוגש אותנו במסע .. זה הלם שמלווה בכאב ועצב ..

לא כל אחד שנכנס לחיים שלנו נועד להישאר שם לנצח

וזה כואב. להבין שגם חיבור עמוק, כזה שמרגיש כמעט מושלם, לא בהכרח ימשיך כמו שדמיינתי..

אנחנו רוצים להאמין שכן,  אבל המציאות אחרת.

רוב האנשים נכנסים, משפיעים, מלמדים משהו, ואז יוצאים.

וזו לא טעות, וזו לא אכזבה בהכרח, זו פשוט הדרך שבה החיים עובדים.

אם כל אחד יסתכל אחורה באמת, הוא יראה כמה אנשים חשב שיהיו שם תמיד, והיום הם כבר לא חלק מהיומיום שלו, ועדיין הייתה להם משמעות בזמן שהם היו

וזה משהו שאני לומדת סוף סוף לשחרר ממקום אמיתי-

להיות בהווה, באמת להיות .לא לתת לעבר לנהל אותי. ובלי לנסות לאחוז בעתיד.

ביטחון אמיתי לא מגיע רק מהגדרה או הצהרה,

אלא מהנוכחות ומההרגשה בזמן אמת.

ובעיקר להעריך את מה שיש עכשיו, בלי להבטיח לעצמי הבטחות שאין לי שליטה עליהן.

כי שום דבר לא מובטח..

אבל הרגע הזה,

הוא כן.

 

לפעמים הגוף מבין לפני הראש,

עוד לפני שמחליטים, עוד לפני שמנסחים, הגוף פשוט מגיב אוטומטי..

השרירים נרפים. הנשימה נרגעת. משהו בפנים אומר: פה בטוח.

וזה מצחיק, כי בעבר חיפשתי את ה"אקשן" .. את "המרדף" .. ועכשיו? זה מין שקט כזה שמתפשט בגוף בלי מאמץ.

חיכיתי הרבה זמן כדי להכיר תחושה כזו..

עברתי דרך. למדתי. טעיתי. דייקתי.

לא חיפשתי מושלם, חיפשתי נכון.

והנכון הזה הגיע בלי הצגה.

שמאתגר אותי בלי לנסות.

שמאמין בי גם כשאני לא בטוחה

שמרים, שלא מוותר, שלא צריך להוכיח לו כלום.

ובעיקר בחירה..אני שלו, לא כי חייב ..אלא כי אני בוחרת בו. כל יום מחדש.

והוא בוחר בי בדיוק באותו אופן.

בלי הבטחות גדולות.

רק רצון הדדי להיות שם.

 

גאה לגמרי להיות..

הזונה הקטנה והפרטית רק שלו 🖤

 

כמה אנשים יצא לכם להכיר שאומרים שהם לא בנויים למחויבות?

שקשר ארוך חונק אותם..

שהם לא מחפשים משהו רציני.

אנשים שכל הזמן נכנסים, יוצאים, נעלמים.

תמיד עם אותו הסבר: הם צריכים את השקט שלהם!

וברוב המקרים זה נכון. הם באמת מחפשים שקט.

 

אז אנשים בורחים. לא מאדם אחר..מעצמם.

הם בוחרים להיות לבד- כי לבד מותר להיות בשקט.

כי לבד לא צריך להסביר מצב רוח.

אבל מה היה קורה אם הם היו פוגשים מישהו שלא נבהל משתיקה?

שלא מנסה למלא אותה.

שלא מחפש לפתור.

מישהו שמאפשר שקט גם ביחד.

מישהו שיודע לשבת לידך, ולהיות.

לא להיעלם. לא ללחוץ. לא להיבהל.

מישהו שמבין ששקט הוא לפעמים צורך.

לא סימן לנתק.

לא קריאה לעזרה.

לא התרחקות.

אולי הם פשוט עוד לא פגשו קשר שלא דורש מהם לברוח כדי לנשום.

 

רוב בני האדם מפחדים משקט.

לא כי הוא ריק.

אלא כי הוא לא מוסח.

שקט משאיר אותך לבד עם עצמך.

בלי מילים לברוח אליהן.

בלי רעש שמכסה מחשבות.

כשיש שקט לזמן ממושך, הרבה מרגישים שמשהו לא בסדר,

לא כי באמת קורה משהו...

אלא כי הם התרגלו שרעש שווה ביטחון.

מילים מרגיעות אותם.

פעולה כלשהיא מרגיעה אותם.

דיבור נותן תחושה של שליטה.

שקט, לעומת זאת, לא נשלט.

הוא פותח מרחב.

ובתוך המרחב הזה עולות שאלות, תחושות, פחדים ישנים.

אז הם ממהרים למלא אותו.

שואלים משהו. אומרים משהו.

אפילו משהו לא חשוב, רק שלא יהיה שקט.

כי שקט מאלץ אותך לפגוש את עצמך.

ואת זה רוב האנשים לא למדו לעשות.

לא לימדו אותנו להיות עם רגש בלי לפרש אותו.

לא לימדו אותנו להיות בנוכחות בלי לתפקד.

ובמערכות יחסים? זה נהיה חזק יותר

כי שקט מתפרש כאיום..

במקום להבין שלפעמים שקט הוא דווקא קרבה, שהוא סימן לביטחון, למרחב שבו לא צריך להוכיח כלום.

 

לפעמים זה הדבר הכי בריא שיש..

כי הוא לא מבקש כלום.

הוא פשוט מאפשר להיות.

מחויבות אמיתית לא תמיד נראית כמו שיחות ארוכות וחיבורים דרמטיים...לפעמים היא נראית כמו סתם שני אנשים שיודעים להיות בשקט ביחד 🖤

קטסטרופה נכון? 😜

 

אזור הנוחות הוא לא תמיד נעים.
לפעמים הוא כואב, חונק, מתיש.
אבל הוא מוכר. ידוע. צפוי.
ושם, דווקא שם, הכול נשאר תקוע.
אם את נשארת שם, לעולם לא תדעי איך העתיד היה יכול להיראות אחרת.
לא כי לא חשבת על זה.
אלא כי לא זזת.

הצלחה כמעט תמיד מתחילה בפעולה שלא נוחה למישהו אחר.
כשאת יוצאת מאזור הנוחות,
או כשאת עושה משהו שטוב לך אבל לא מתקבל יפה סביבך,
שם מתחילה תזוזה אמיתית.
לא כי רצית לפגוע.
לא כי נהיית קשה.
אלא כי בחרת בעצמך.
מספיק שינוי אחד קטן.
מחשבה אחת שעובדת לטובתך, גם אם היא שוברת ציפייה.
גם אם היא מערערת סטטוס קוו

מחשבה אחת מדויקת מייצרת תנועה.

ותנועה, גם קטנה, מייצרת מציאות חדשה.

 

רובנו חושבים כל יום את אותן מחשבות.
ומה שחשבנו היום, כנראה נחשוב גם מחר.
אותו דיאלוג פנימי. אותם פחדים. אותם הסברים לעצמנו.

אבל מספיק לשנות משהו קטן
וברגע שאת חושבת קצת אחרת,
המנגנון הפנימי מתחיל לפעול אחרת.
את מגיבה אחרת. בוחרת אחרת.
מייצרת סביבך מציאות קצת שונה.

וכאן זה מתחבר.
ברגע שאת זזה, את גם מתחילה לראות.
המילים שאמרו לך בעבר כבר לא מחזיקות.
המעשים נחשפים.
ואת מגלה שלא כולם פעלו מאהבה, אלא מהישרדות.
וזה כואב.
כי את לא עשית שום דבר רע.
רק הפסקת להישאר במקום שנוח לאחרים.
אבל הכאב הזה הוא סימן.
סימן שיצאת מהשבלונה.
שבחרת פעולה אחת אמיצה.
ושמה, במקום שבו לא כולם מרוצים,
את סוף סוף מתחילה לבנות משהו שהוא באמת שלך.

ברגעים כאלה, כשהאדמה קצת רועדת, קורה דבר מעניין.
המסכות נושרות לבד.
לא כי ביקשת. לא כי חיפשת אמת.
פשוט כי לחץ חושף חיבורים חלשים.
את מכירה אנשים לא דרך מה שהם אומרים כשהכול נוח,
אלא דרך איך הם מתנהגים כשלא נוח להם.
כשיש איום. כשיש שינוי. כשאין להם שליטה.
יש מי שנעלם.
יש מי שמאשים.
יש מי שמנסה לנהל אותך דרך פחד.
ויש מי שמפתיע אותך בשקט. ביציבות. בנוכחות שלא צריכה הצהרות.
וזה כואב.
כי את מגלה שחלק מהקשרים שבנית היו מבוססים על תפקיד, לא על אמת.
על מה שנתת, לא על מי שאת.
על זה שהחזקת הכול, לא על זה שמותר לך ליפול.
אבל בתוך הכאב יש דיוק.
חד. לא מתנצל.
את כבר לא צריכה לנחש.
לא לפרש הודעות.
לא להסביר למה את צריכה גבול.
מי שנשאר, נשאר בלי תנאים.
ומי שמתרחק, עושה לך טובה כואבת אבל הכרחית.
וזה אולי השלב הכי בוגר במסע הזה.
להפסיק להיאחז בדמויות, ולהתחיל לבחור אמת.
גם אם היא שקטה.
גם אם היא מצמצמת מעגלים.
גם אם היא משאירה אותך עם פחות אנשים, אבל עם יותר נשימה.

סופ"ש כבר פה 🖤

תהנו.. ותנסו להיות טובים.

דמיינו שהכיש אותכם נחש.

במקום לעצור את הדימום, להזעיק עזרה ולהציל את עצמכם,

אתם רצים אחרי הנחש ושואלים אותו:

למה הכשת אותי?

מה עשיתי לא בסדר?

התכוונת לפגוע בי?

 

במקום לעצור את זה,

אתם עומדים שם ומתווכחים עם הנחש.

מסבירים לו למה זה לא הגיע לכם

מנסים לגרום לו להבין.

והוא ממשיך להכיש.

ואתם ממשיכים לשאול את עצמכם למה.

וכל הזמן הזה הפצע פתוח.

הרעל מתפשט.

לא כי אתה חלשים, אלא כי אתם נשארים במקום שמזיק לכם

ובמקום לעצור בזמן ולהתחיל להירפא,

אתם משקיעים אנרגיה בלהבין למה זה קרה.

אבל ההבנה לא עוצרת את ההכשה הבאה.

אתם מחפשים ממנו סגירת מעגל.

שתהיה הכרה.

הסבר.

אולי חרטה.

 

ובזמן שאתם מחכים לזה,

הרעל שלו כבר מתפשט בגוף.

אתפ נותנים לפוגע תפקיד שהוא לא מסוגל למלא.

הוא לא עוצר להסביר.

הוא מכיש והולך.

והטעות היא לא בזה שנפגעתם..

הטעות היא להישאר שם ולצפות ממנו להיות משהו אחר.

סגירת מעגל אמיתית לא מגיעה מהנחש,

היא מגיעה מהרגע שאתם מפסיקים להישאר בזירה.

כי כל דקה שאתם מחכים לתשובה,

אתם משלמים בבריאות שלכם..

הריפוי מתחיל כשאתם מפסיקים לשאול למה,

ומתחילים להוציא את הרעל.

כי תשובות לא עוצרות הרעלה.

גבולות כן.

 

כי לא כל כאב צריך ניתוח.

חלק מהפצעים צריכים מרחק. 🖤

 

יש נשים שלא גדלו לתוך שקט.

לא בגלל דרמה גדולה, אלא בגלל חוסר קטן ומתמשך.

חוסר בידיעה שמישהו שם, באמת שם, ולא צריך להוכיח לו כלום.

אני כזאת.

לא נולדתי חזקה. נבניתי להיות כזאת.

עם השנים למדתי לקרוא מצבים, אנשים, מצבי רוח.

להרגיש לפני שאומרים. להבין לפני שמבקשים.

להיות זו שמחזיקה כשאין מי שיחזיק.

וככה נראית אישה מתפקדת.

חכמה, רגישה, עמוקה, עצמאית.

אבל מתחת לכל זה יש דריכות.

מין מוכנות תמידית שמשהו ייהרס אם לא אהיה שם.

אז פיתחתי זהות של מאמץ.

של מי שמבינה הכל. שמכילה הכל. שמסתדרת.

וכשזה עובד, זה מרגיש כמו כוח.

אבל זה כוח שעולה ביוקר...

 

כי כשאת רגילה להרוויח מקום,

את מתחילה להאמין שאהבה מגיעה רק עם מאבק.

שחיבור אמיתי חייב להיות מורכב.

ושאם קל מדי, כנראה שזה לא עמוק.

וככה נראים הקשרים שבחרתי.

אנשים חכמים, מעניינים, עם עומק במילים וחוסר בנוכחות.

רגעים של חיבור חזק, ואז ריחוק.

קרבה שמדליקה , ואז משאירה אותי לבד עם שאלות.

אמרתי לעצמי שזה אני.

שאני עמוקה, רגישה, לא בנויה לפשוט..

 

אבל האמת הרבה פחות רומנטית.

לא חיפשתי אהבה.

חיפשתי הוכחה.

הוכחה שאני שווה מאמץ.

שאני נבחרת גם כשקשה.

שאם אתן עוד קצת מעצמי, זה יקרה.

והשקט?

השקט הפחיד אותי.

כי שקט דרש ממני להפסיק להילחם,

ולהישאר עם עצמי בלי תפקיד.

ואז התחילה לחלחל ההבנה האיטית, הכואבת..

כל עוד אני חיה ממאמץ, אני אבחר אנשים שדורשים מאמץ.

כל עוד אני מזהה אהבה עם דריכות,

יציבות תרגיש לי כמו פשרה.

אבל היא לא.

 

האדם הנכון לא נכנס בסערה.

הוא לא מבלבל, לא נעלם, לא בודק גבולות בשקט.

הוא פשוט שם. באותו טון. באותה נוכחות.

הוא לא צריך שתהיי חדה יותר, עמוקה יותר, מעניינת יותר.

את יכולה להיות עייפה, שקטה, פחות מרשימה.

והיחס נשאר אותו דבר.

איתו אין רכבת הרים.

אין צורך לנתח הודעות, לחפש סימנים, להרגיע את עצמך.

הגוף נרגע לפני שהשכל מבין למה. 

וזו ההרגשה הכי מוזרה.

לא התרגשות קיצונית, אלא נשימה רגילה.

מין תחושה שאין מה להחזיק בכוח.

האדם הזה לא גורם לך להרגיש מיוחדת.

הוא גורם לך להרגיש בטוחה.

לא נבחנת, לא על תנאי, לא תלויה.

ובהתחלה זה מרגיש חסר.

כאילו משהו לא קורה. 

אבל מה שלא קורה זה הפחד.

וזה הרגע שבו הכל מתהפך.

כי את מבינה שהיית רגילה לאש,

ועכשיו את לומדת לחיות עם אדמה.

עם משהו שמחזיק לאורך זמן,

בלי לשרוף אותך בדרך.

זה לא סיפור על זוגיות.

זה סיפור על זהות.

על אישה שמפסיקה להרוויח אהבה,

ומסכימה להיות במקום שבו לא צריך להילחם כדי להישאר.

והשאלה האמיתית כבר לא מי יבחר בי,

אלא האם אני מוכנה לבחור שקט,

גם אם הוא לא מרגש כמו ה"כאוס" שהכרתי.

כמעט שבת שלום 🖤

 

יש רגעים שבהם הכל מרגיש סגור.

לא בגלל מה שקורה בחוץ, אלא בגלל מה שכבר התרגלת לעשות בפנים.

הצורך באישור יושב עמוק.

שמישהו יראה. שיבחר. שיגיד שאת שווה.

וכשהמילים האלה לא מגיעות, משהו נסדק.

לא דרמה. כיווץ.

הלב מתכווץ, והרגש נסגר כדי לא להרגיש את החוסר.

כאן הדפוס נכנס לפעולה.

לא לבקש. לא להיחשף.

להיעלם פנימה.

להיסגר. לשתוק. לבלוע הכל לבד.

כי לבקש מרגיש מסוכן יותר מלכאוב בשקט.

אז את מתרחקת.

לא כי לא אכפת לך,

אלא כי זה המנגנון.

ניתוק במקום קרבה. שקט במקום אמת.

אבל זה לא רגישות.

וזה לא עומק רגשי גבוה מדי.

זה חוסר דיוק כואב מול עצמך.

בחירה להקטין את הצורך כדי לא להתמודד עם הסירוב.

והשלב שבו את נעלמת מעצמך

הוא לא רגע של בחירה.

הוא מנגנון.

וכשמזהים אותו, כבר אי אפשר להתעלם.

לא מהכיווץ.

לא מהשתיקה.

לא מהמרחק.

זה לא רגע של ריפוי.

זה רגע של חיתוך.

קאט. (בעיקר את הבולשיט)

 

אופליה

דמות מהמחזה המלט של שייקספיר.

היא בת אצולה צעירה ועדינה שנקלעת למערכת לחצים חזקה מדי: אב שדורש ממנה לציית, אהוב שמתרחק ושוקע בשלו.. ועולם מלא פוליטיקה ומניפולציות.

אופליה מנסה לרצות את כולם, מאבדת את הקול שלה, ונשחקת מבפנים.

היא הפכה סמל לאישה שנמחצה בין דרישות וציפיות, עד שלא נשאר לה מקום לעצמה.

 

בכל זמן יש מי שלובשת את שמה של אופליה בלי לדעת.

מי שחיה במגדל משלה, גבוה מספיק כדי לא להיפגע, סגור מספיק כדי לא להיראות.

מי שחיה על אוטומט ומנסה להיות "בסדר" עם כולם.

מי שויתרה על להרגיש כי אין זמן.

מי שנושמת..ולא באמת חיה.

 

יום אחד נשמע קול.

לא מיוחד ולא דרמטי.

פשוט קול שהופיע ברגע לא צפוי ועצר אותה לשנייה.

זה הספיק כדי לגרום לה להבין שאין סיבה אמיתית להמשיך כמו קודם.

רק סימן קטן שאמר: יש דרך אחרת.

 

מי שקרא לה לא היה קדוש ולא מציל.

הוא היה יותר כמו אש.

כזה שיודע להצית חיים רק מהתנגשות אחת.

הוא ראה את המגדל שלה.

ראה את מה שבתוכה.

והוא לא פחד להדליק אור במקום שאף אחד לא התקרב אליו שנים.

הוא לא משך אותה מהקבר.

הוא פשוט הראה לה שהיא שוכבת בו מרצון.

והיא קמה.

לאט.

והעולם פתאום קיבל צבע.

מסוכן יותר, חד יותר, אמיתי יותר.

 

כי לפעמים לא מצילים אותך מהחושך,

רק מראים לך שהוא כבר לא הבית שלך.

ופתאום את עומדת על אדמה חדשה, רועדת אבל חיה,

ומתברר שהאור שהיה פעם בידיים שלך..

חזר.