אני חושבת על זה הרבה לאחרונה.. על זה שאנחנו כבני אדם תמיד מחפשים אישור.
מחפשים לדעת שהצד השני גם איתנו בתוך זה, שגם הוא רואה עתיד, שגם הוא שם.
יש בזה משהו שמרגיע. הידיעה שמשהו בטוח, שיש הצהרת כוונות, שזה מוגדר, חתונה, מיסוד, שם, מסגרת, כל דבר כזה נותן שקט.
נותן תחושה של יציבות, של אוקיי, אפשר לנשום.
וזה לא דבר רע. ביטחון זה חשוב.
אבל האישור הזה עושה עוד משהו-הוא מוריד את מפלס הלחץ, וכשהלחץ יורד? לפעמים גם נעלמת התשוקה.
אין יותר את הדריכות, את המתח הבריא, את הרצון להוכיח, להשקיע, לטפח את מה שהושג.
כי כשמשיגים משהו, יש תחושה קטנה של ניצחון ואז מבלי לשים לב משהו משתנה.
זה כבר שלך, אז אפשר רגע לשים בצד.
מה שהיה חשוב ונלחמנו עליו? פתאום מקבל יחס של "נגיע לזה אחר כך" זה אפילו מתחיל להרגיש כמו משימה
זה תאכלס דבילי 🫤 כי זה בדיוק הדבר שרצינו, הדבר שאמרנו שכשנשיג אותו? נטפח אותו. נשקיע בו. ודווקא שם, אחרי ההשגה, ההשקעה נחלשת
העיניין פה הוא לא ההשגים.. ובטח לא הניצחונות או ההפסדים
אלא על ערך עצמי
אף בן אדם לא נכנס לחיים שלנו סתם.
כל אחד בא להעביר שיעור.
על עצמנו, על גבולות, על ערך, על אהבה ...או על מה שאנחנו עדיין בשלב הלמידה שלו
שאני בונה לעצמי את הערך שלי, אני מבינה שמכל חוויה שאני באמת עוברת בחיים? משהו בי משתנה. כל בן אדם שנכנס. כל שיחה. כל טיול. כל דיון, אפילו הקטן ביותר.
לא כל שלב צריך לחשוב עליו קדימה.
לא כל חיבור צריך לדעת לאן הוא הולך.
נכון, אנשים נקשרים..ואני מאמינה שקשר זה חשוב,
קשר מראה אכפתיות.
הוא מראה שהאדם חשוב לך, אי אפשר להתפתח ליד מישהו שהוא סתם.
אי אפשר לעבור תהליך עם מישהו שלא באמת נוגע בך, במיוחד בתקופות מאתגרות.
היום כשאני מכניסה מישהו לחיים שלי, זה כי אני מרגישה שהוא שם איתי. לא על הדרך. לא במקרה.
אבל יש משהו שלא מספרים לנו.. וזאת הסיבה שכשזה פוגש אותנו במסע .. זה הלם שמלווה בכאב ועצב ..
לא כל אחד שנכנס לחיים שלנו נועד להישאר שם לנצח
וזה כואב. להבין שגם חיבור עמוק, כזה שמרגיש כמעט מושלם, לא בהכרח ימשיך כמו שדמיינתי..
אנחנו רוצים להאמין שכן, אבל המציאות אחרת.
רוב האנשים נכנסים, משפיעים, מלמדים משהו, ואז יוצאים.
וזו לא טעות, וזו לא אכזבה בהכרח, זו פשוט הדרך שבה החיים עובדים.
אם כל אחד יסתכל אחורה באמת, הוא יראה כמה אנשים חשב שיהיו שם תמיד, והיום הם כבר לא חלק מהיומיום שלו, ועדיין הייתה להם משמעות בזמן שהם היו
וזה משהו שאני לומדת סוף סוף לשחרר ממקום אמיתי-
להיות בהווה, באמת להיות .לא לתת לעבר לנהל אותי. ובלי לנסות לאחוז בעתיד.
ביטחון אמיתי לא מגיע רק מהגדרה או הצהרה,
אלא מהנוכחות ומההרגשה בזמן אמת.
ובעיקר להעריך את מה שיש עכשיו, בלי להבטיח לעצמי הבטחות שאין לי שליטה עליהן.
כי שום דבר לא מובטח..
אבל הרגע הזה,
הוא כן.