יש סיפור שמספרים האלים ..בדרך כלל כשבני האדם חושבים שהם מבינים מהי אהבה.
סיפור פשוט. כמו רוב הדברים החשובים באמת.
אומרים שפעם הלך בעולם אל אחד שלא חיפש דבר. לא תהילה ולא ניצחונות. הוא היה אל של סדר. מהאלים שמחזיקים את העולם שלא יתפרק. כאלה שיודעים איך לעמוד בתוך סערה בלי לזוז מילימטר. שהחיים לימדו אותם שהדרך היחידה להישאר שלם היא להחזיק חזק את ההגה.
הוא לא היה קר. מי שחשב ככה פשוט לא הבין אותו. הוא הרגיש הרבה, אבל הוא החזיק את הרגש עמוק בפנים, החיים לימדו אותו שכשהלב נפתח מהר מדי העולם יודע לפעמים לקחת יותר ממה שהוא נותן.
אז הוא בנה סביבו סדר.מבנה יציב שבו הכל במקום, שבו דברים לא מתפרקים בקלות.
מבנה שהוא שולט במה שמתרחש בפנים, הוא לא נולד עם חומות. בהתחלה הוא הלך בעולם כמו כולם, פתוח מספיק כדי להכיר אנשים, לתת מקום, לנסות. אבל שוב ושוב קרה דבר דומה. בכל פעם שנכנס מישהו חדש לחייו, אותו אדם היה מסתכל עליו כאילו הוא פאזל שצריך להרכיב מחדש. חתיכה אחת להזיז, חתיכה אחת להחליף, משהו אחד להוציא ומשהו אחר להכניס.
בהתחלה הוא ניסה. אל חכם יודע להקשיב לאחרים, והוא באמת הקשיב. הוא בדק, ניסה להתאים את עצמו, לפעמים אפילו השתנה קצת כדי לראות אם זה עובד. אבל לאט לאט הוא הבין משהו פשוט: כל מי שניסה לשנות אותו לא באמת ראה אותו. הם ראו את הגרסה שהם רצו שתהיה שם.
אז עם השנים הואפיתח דרך אחרת לחיות. הוא הפסיק לנסות להיכנס לתבניות של אחרים. גבול ברור שמגן על מי שהוא באמת. מי שלא נבהל מהמבנה הזה יכול להיכנס. מי שמנסה לפרק אותו פשוט נשאר בחוץ.
וכך הוא הלך בעולם. יציב, שלם, לפעמים עייף אבל נאמן לעצמו.
ולצדו, בעולם הזה, הסתובבה גם אנרגיה אחרת לגמרי. אלת החיים. כזאת שהלב שלה לא יודע חצי דרך. כשהיא אוהבת היא נכנסת למים עד הסוף, גם אם היא לא יודעת כמה עמוקים הם. היא מהסוג שמאמין בבני אדם למרות כל הסיבות לא להאמין. היא נותנת, מרגישה, נוגעת בעולם בידיים פתוחות. אבל גם היא למדה משהו עם השנים. לא להישאר במקום שבו הלב שלה מפסיק לנשום.
וכך קרה שיום אחד שתי האנרגיות האלה נפגשו. כמו שני שבילים ביער שבמקרה מצטלבים.
האל של הסדר הרגיש דבר מוזר. זו לא הייתה התרגשות גדולה, אלא שקט. שקט מהסוג שלא הכיר הרבה זמן. כאילו מישהו אמר לעולם רגע לעצור. ליד האנרגיה הזאת הוא לא היה צריך להחזיק כל כך חזק את הכל. לא היה צריך להוכיח שהוא יציב, לא היה צריך להסביר את עצמו. הוא פשוט היה. ובשבילו, להיות בלי מאבק היה דבר נדיר.
והיא מצידה הרגישה משהו אחר. היא, שהייתה רגילה להרגיש הכל בעוצמה, גילתה שליד היציבות הזאת היא לא מאבדת את האש שלה. להפך. האש שלה חיה יותר. כי כשיש אדמה יציבה מתחת לרגליים, המים יכולים להיות עמוקים בלי להטביע.
וכך קרה דבר שמעטים מבינים. הם לא ניסו לשנות זה את זה. האלים יודעים שזה ממילא לא עובד. הוא לא ניסה להפוך אותה לרגועה יותר, והיא לא ניסתה לפתוח אותו בכוח. הם פשוט הלכו זה ליד זו.
לפעמים זה היה חיבוק שנמשך קצת יותר מדי זמן. לפעמים צחוק קטן באמצע יום רגיל. לפעמים מבט שמבין בלי מילים. תחושה מוזרה של בית.
בעולם האלים יש אמת עתיקה: בני אדם חושבים שהם רוצים תשוקה או ביטחון, אבל מה שהם באמת מחפשים הוא מקום שבו הם יכולים להניח את השריון שלהם לרגע. מקום שבו לא צריך להילחם כדי להיות מי שאתה.
הייתה מילה שחזרה על עצמה שוב ושוב, כאילו זו מילה פשוטה אבל בעצם היא סוד שלם: התהוות. בכל פעם ששאלה אותו מה המשמעות של הדרך או לאן דברים הולכים, הוא היה אומר שהכל בתהליך של התהוות. רק אחרי זמן היא הבינה למה הוא התכוון. התהוות היא לא יעד שמגיעים אליו, אלא תהליך שחי כל הזמן. תהליך שאפשר לפרק, להרכיב מחדש, לשפר, לדייק, להשתנות יחד איתו. כמו יצירה שלא נגמרת, אלא כל פעם נבנית מחדש קצת אחרת, קצת עמוק יותר. וכשמבינים את זה, מפסיקים למהר לסגור דברים במילים גדולות, ופשוט נותנים להם להמשיך להתהוות.
וכך הם המשיכו ללכת בעולם, בלי לדעת אם הדרך שלהם קצרה או ארוכה. האלים הרי יודעים שהזמן הוא רק אורח. אבל הם כן ידעו דבר אחד קטן.
כשמישהו מוצא מקום שבו מותר לו פשוט להיות, לא להילחם, לא להוכיח, לא להחזיק, הוא תמיד ירצה לחזור לשם.
היא לא ניסתה להציל אותו , ולא לשנות את הדרך שבה הוא בנוי. היא פשוט נשארה שם.. מקום שבו טוב לחזור אליו. מקום שבו אדם עייף יכול לשבת רגע ולנשום.
וזה כל הסוד של האגדה הזאת.. שני אנשים שהעולם נהיה קצת יותר שקט כשהם הולכים בו יחד.
שבת שלום 🖤
של שקט, שיגרה.. ובעיקר שפיות , AMEN