כמה אנשים יצא לכם להכיר שאומרים שהם לא בנויים למחויבות?
שקשר ארוך חונק אותם..
שהם לא מחפשים משהו רציני.
אנשים שכל הזמן נכנסים, יוצאים, נעלמים.
תמיד עם אותו הסבר: הם צריכים את השקט שלהם!
וברוב המקרים זה נכון. הם באמת מחפשים שקט.
אז אנשים בורחים. לא מאדם אחר..מעצמם.
הם בוחרים להיות לבד- כי לבד מותר להיות בשקט.
כי לבד לא צריך להסביר מצב רוח.
אבל מה היה קורה אם הם היו פוגשים מישהו שלא נבהל משתיקה?
שלא מנסה למלא אותה.
שלא מחפש לפתור.
מישהו שמאפשר שקט גם ביחד.
מישהו שיודע לשבת לידך, ולהיות.
לא להיעלם. לא ללחוץ. לא להיבהל.
מישהו שמבין ששקט הוא לפעמים צורך.
לא סימן לנתק.
לא קריאה לעזרה.
לא התרחקות.
אולי הם פשוט עוד לא פגשו קשר שלא דורש מהם לברוח כדי לנשום.
רוב בני האדם מפחדים משקט.
לא כי הוא ריק.
אלא כי הוא לא מוסח.
שקט משאיר אותך לבד עם עצמך.
בלי מילים לברוח אליהן.
בלי רעש שמכסה מחשבות.
כשיש שקט לזמן ממושך, הרבה מרגישים שמשהו לא בסדר,
לא כי באמת קורה משהו...
אלא כי הם התרגלו שרעש שווה ביטחון.
מילים מרגיעות אותם.
פעולה כלשהיא מרגיעה אותם.
דיבור נותן תחושה של שליטה.
שקט, לעומת זאת, לא נשלט.
הוא פותח מרחב.
ובתוך המרחב הזה עולות שאלות, תחושות, פחדים ישנים.
אז הם ממהרים למלא אותו.
שואלים משהו. אומרים משהו.
אפילו משהו לא חשוב, רק שלא יהיה שקט.
כי שקט מאלץ אותך לפגוש את עצמך.
ואת זה רוב האנשים לא למדו לעשות.
לא לימדו אותנו להיות עם רגש בלי לפרש אותו.
לא לימדו אותנו להיות בנוכחות בלי לתפקד.
ובמערכות יחסים? זה נהיה חזק יותר
כי שקט מתפרש כאיום..
במקום להבין שלפעמים שקט הוא דווקא קרבה, שהוא סימן לביטחון, למרחב שבו לא צריך להוכיח כלום.
לפעמים זה הדבר הכי בריא שיש..
כי הוא לא מבקש כלום.
הוא פשוט מאפשר להיות.
מחויבות אמיתית לא תמיד נראית כמו שיחות ארוכות וחיבורים דרמטיים...לפעמים היא נראית כמו סתם שני אנשים שיודעים להיות בשקט ביחד 🖤
קטסטרופה נכון? 😜