דמיינו שהכיש אותכם נחש.
במקום לעצור את הדימום, להזעיק עזרה ולהציל את עצמכם,
אתם רצים אחרי הנחש ושואלים אותו:
למה הכשת אותי?
מה עשיתי לא בסדר?
התכוונת לפגוע בי?
במקום לעצור את זה,
אתם עומדים שם ומתווכחים עם הנחש.
מסבירים לו למה זה לא הגיע לכם
מנסים לגרום לו להבין.
והוא ממשיך להכיש.
ואתם ממשיכים לשאול את עצמכם למה.
וכל הזמן הזה הפצע פתוח.
הרעל מתפשט.
לא כי אתה חלשים, אלא כי אתם נשארים במקום שמזיק לכם
ובמקום לעצור בזמן ולהתחיל להירפא,
אתם משקיעים אנרגיה בלהבין למה זה קרה.
אבל ההבנה לא עוצרת את ההכשה הבאה.
אתם מחפשים ממנו סגירת מעגל.
שתהיה הכרה.
הסבר.
אולי חרטה.
ובזמן שאתם מחכים לזה,
הרעל שלו כבר מתפשט בגוף.
אתפ נותנים לפוגע תפקיד שהוא לא מסוגל למלא.
הוא לא עוצר להסביר.
הוא מכיש והולך.
והטעות היא לא בזה שנפגעתם..
הטעות היא להישאר שם ולצפות ממנו להיות משהו אחר.
סגירת מעגל אמיתית לא מגיעה מהנחש,
היא מגיעה מהרגע שאתם מפסיקים להישאר בזירה.
כי כל דקה שאתם מחכים לתשובה,
אתם משלמים בבריאות שלכם..
הריפוי מתחיל כשאתם מפסיקים לשאול למה,
ומתחילים להוציא את הרעל.
כי תשובות לא עוצרות הרעלה.
גבולות כן.
כי לא כל כאב צריך ניתוח.
חלק מהפצעים צריכים מרחק. 🖤