יש נשים שלא גדלו לתוך שקט.
לא בגלל דרמה גדולה, אלא בגלל חוסר קטן ומתמשך.
חוסר בידיעה שמישהו שם, באמת שם, ולא צריך להוכיח לו כלום.
אני כזאת.
לא נולדתי חזקה. נבניתי להיות כזאת.
עם השנים למדתי לקרוא מצבים, אנשים, מצבי רוח.
להרגיש לפני שאומרים. להבין לפני שמבקשים.
להיות זו שמחזיקה כשאין מי שיחזיק.
וככה נראית אישה מתפקדת.
חכמה, רגישה, עמוקה, עצמאית.
אבל מתחת לכל זה יש דריכות.
מין מוכנות תמידית שמשהו ייהרס אם לא אהיה שם.
אז פיתחתי זהות של מאמץ.
של מי שמבינה הכל. שמכילה הכל. שמסתדרת.
וכשזה עובד, זה מרגיש כמו כוח.
אבל זה כוח שעולה ביוקר...
כי כשאת רגילה להרוויח מקום,
את מתחילה להאמין שאהבה מגיעה רק עם מאבק.
שחיבור אמיתי חייב להיות מורכב.
ושאם קל מדי, כנראה שזה לא עמוק.
וככה נראים הקשרים שבחרתי.
אנשים חכמים, מעניינים, עם עומק במילים וחוסר בנוכחות.
רגעים של חיבור חזק, ואז ריחוק.
קרבה שמדליקה , ואז משאירה אותי לבד עם שאלות.
אמרתי לעצמי שזה אני.
שאני עמוקה, רגישה, לא בנויה לפשוט..
אבל האמת הרבה פחות רומנטית.
לא חיפשתי אהבה.
חיפשתי הוכחה.
הוכחה שאני שווה מאמץ.
שאני נבחרת גם כשקשה.
שאם אתן עוד קצת מעצמי, זה יקרה.
והשקט?
השקט הפחיד אותי.
כי שקט דרש ממני להפסיק להילחם,
ולהישאר עם עצמי בלי תפקיד.
ואז התחילה לחלחל ההבנה האיטית, הכואבת..
כל עוד אני חיה ממאמץ, אני אבחר אנשים שדורשים מאמץ.
כל עוד אני מזהה אהבה עם דריכות,
יציבות תרגיש לי כמו פשרה.
אבל היא לא.
האדם הנכון לא נכנס בסערה.
הוא לא מבלבל, לא נעלם, לא בודק גבולות בשקט.
הוא פשוט שם. באותו טון. באותה נוכחות.
הוא לא צריך שתהיי חדה יותר, עמוקה יותר, מעניינת יותר.
את יכולה להיות עייפה, שקטה, פחות מרשימה.
והיחס נשאר אותו דבר.
איתו אין רכבת הרים.
אין צורך לנתח הודעות, לחפש סימנים, להרגיע את עצמך.
הגוף נרגע לפני שהשכל מבין למה.
וזו ההרגשה הכי מוזרה.
לא התרגשות קיצונית, אלא נשימה רגילה.
מין תחושה שאין מה להחזיק בכוח.
האדם הזה לא גורם לך להרגיש מיוחדת.
הוא גורם לך להרגיש בטוחה.
לא נבחנת, לא על תנאי, לא תלויה.
ובהתחלה זה מרגיש חסר.
כאילו משהו לא קורה.
אבל מה שלא קורה זה הפחד.
וזה הרגע שבו הכל מתהפך.
כי את מבינה שהיית רגילה לאש,
ועכשיו את לומדת לחיות עם אדמה.
עם משהו שמחזיק לאורך זמן,
בלי לשרוף אותך בדרך.
זה לא סיפור על זוגיות.
זה סיפור על זהות.
על אישה שמפסיקה להרוויח אהבה,
ומסכימה להיות במקום שבו לא צריך להילחם כדי להישאר.
והשאלה האמיתית כבר לא מי יבחר בי,
אלא האם אני מוכנה לבחור שקט,
גם אם הוא לא מרגש כמו ה"כאוס" שהכרתי.
כמעט שבת שלום 🖤