תובנות באות בלילה

יש רגעים שבהם הכל מרגיש סגור.

לא בגלל מה שקורה בחוץ, אלא בגלל מה שכבר התרגלת לעשות בפנים.

הצורך באישור יושב עמוק.

שמישהו יראה. שיבחר. שיגיד שאת שווה.

וכשהמילים האלה לא מגיעות, משהו נסדק.

לא דרמה. כיווץ.

הלב מתכווץ, והרגש נסגר כדי לא להרגיש את החוסר.

כאן הדפוס נכנס לפעולה.

לא לבקש. לא להיחשף.

להיעלם פנימה.

להיסגר. לשתוק. לבלוע הכל לבד.

כי לבקש מרגיש מסוכן יותר מלכאוב בשקט.

אז את מתרחקת.

לא כי לא אכפת לך,

אלא כי זה המנגנון.

ניתוק במקום קרבה. שקט במקום אמת.

אבל זה לא רגישות.

וזה לא עומק רגשי גבוה מדי.

זה חוסר דיוק כואב מול עצמך.

בחירה להקטין את הצורך כדי לא להתמודד עם הסירוב.

והשלב שבו את נעלמת מעצמך

הוא לא רגע של בחירה.

הוא מנגנון.

וכשמזהים אותו, כבר אי אפשר להתעלם.

לא מהכיווץ.

לא מהשתיקה.

לא מהמרחק.

זה לא רגע של ריפוי.

זה רגע של חיתוך.

קאט. (בעיקר את הבולשיט)