אופליה
דמות מהמחזה המלט של שייקספיר.
היא בת אצולה צעירה ועדינה שנקלעת למערכת לחצים חזקה מדי: אב שדורש ממנה לציית, אהוב שמתרחק ושוקע בשלו.. ועולם מלא פוליטיקה ומניפולציות.
אופליה מנסה לרצות את כולם, מאבדת את הקול שלה, ונשחקת מבפנים.
היא הפכה סמל לאישה שנמחצה בין דרישות וציפיות, עד שלא נשאר לה מקום לעצמה.
בכל זמן יש מי שלובשת את שמה של אופליה בלי לדעת.
מי שחיה במגדל משלה, גבוה מספיק כדי לא להיפגע, סגור מספיק כדי לא להיראות.
מי שחיה על אוטומט ומנסה להיות "בסדר" עם כולם.
מי שויתרה על להרגיש כי אין זמן.
מי שנושמת..ולא באמת חיה.
יום אחד נשמע קול.
לא מיוחד ולא דרמטי.
פשוט קול שהופיע ברגע לא צפוי ועצר אותה לשנייה.
זה הספיק כדי לגרום לה להבין שאין סיבה אמיתית להמשיך כמו קודם.
רק סימן קטן שאמר: יש דרך אחרת.
מי שקרא לה לא היה קדוש ולא מציל.
הוא היה יותר כמו אש.
כזה שיודע להצית חיים רק מהתנגשות אחת.
הוא ראה את המגדל שלה.
ראה את מה שבתוכה.
והוא לא פחד להדליק אור במקום שאף אחד לא התקרב אליו שנים.
הוא לא משך אותה מהקבר.
הוא פשוט הראה לה שהיא שוכבת בו מרצון.
והיא קמה.
לאט.
והעולם פתאום קיבל צבע.
מסוכן יותר, חד יותר, אמיתי יותר.
כי לפעמים לא מצילים אותך מהחושך,
רק מראים לך שהוא כבר לא הבית שלך.
ופתאום את עומדת על אדמה חדשה, רועדת אבל חיה,
ומתברר שהאור שהיה פעם בידיים שלך..
חזר.