יש שלב שאת פשוט מבינה שזהו.
שמספיק לרדוף אחרי אף אחד, לא לחכות שמישהו יתפנה אלייך, לא לבדוק אם רואים אותך או לא.
נגמר.
מתישהו את שמה עלייך שכבת הגנה קטנה, לא מסכה כבדה.. משהו דק, רק כדי שלא יכבו לך את האור בעיניים כל פעם שעושים לכיוונך תנועה לא נכונה.
וזה לא כי את קרה.
זה כי נמאס לך להיות זמינה רגשית לכל העולם.
נמאס להיות זאת שמחכה.
זאת שמתאמצת.
זאת שמקווה.
ואז את מפסיקה לרצות.
מפסיקה לנסות למשוך דברים בכוח.
מפסיקה להחזיק אנשים שלא באמת נמצאים.
ופתאום יש אוויר.
פתאום שקט.
החיים נהיים הרבה יותר פשוטים כשאת לא תולה את עצמך באף אחד:
מה שמתאים? נכנס.
מה שלא? תני לו לעבור.
בלי חשבונות.
בלי “למה”
בלי להוכיח כלום.
וככל שאת מפסיקה ללחוץ, משהו בך מסתדר.
הגוף נרגע.
המחשבות נופלות למקום.
את מרגישה שאת חוזרת לעצמך, לאט, אבל בטוח.
את מפסיקה לרצות את כולם (מנסה לפחות🤦♀️)
לא כי לא מגיע..
אלא כי ריצוי שמופנה כל הזמן כלפי אחרים מוחק את הרצונות הפנימיים שלנו.
כשאדם עסוק בלרצות כדי שיאהבו אותו, שיחזרו אליו, שיבחרו בו..
הוא מפספס את הבחירה שלו בעצמו.
היא הבנה שברגע שאדם מפסיק לרדוף אחרי קשרים, אחרי הכרה, אחרי “שיהיה משהו” ..
הוא מפסיק ללכת לאיבוד.
ואז נשארת רק שאלה אחת נקייה:
מי אני כשאני לא מחכה לאף אחד ולא רוצה שאף אחד יחכה לי?
והתשובה מתגלה בשקט...
אני עצמי.
בלי מאמץ.
בלי פחד.
בלי ציפייה.
וכל מה שצריך להיכנס לחיים, ייכנס.
וכל מה שלא, פשוט יחלוף.
שבת שלום 🖤🖤