תובנות באות בלילה

יש שלב שאת פשוט מבינה שזהו.

שמספיק לרדוף אחרי אף אחד, לא לחכות שמישהו יתפנה אלייך, לא לבדוק אם רואים אותך או לא.

נגמר.

מתישהו את שמה עלייך שכבת הגנה קטנה, לא מסכה כבדה.. משהו דק, רק כדי שלא יכבו לך את האור בעיניים כל פעם שעושים לכיוונך תנועה לא נכונה.

וזה לא כי את קרה.

זה כי נמאס לך להיות זמינה רגשית לכל העולם.

נמאס להיות זאת שמחכה.

זאת שמתאמצת.

זאת שמקווה.

ואז את מפסיקה לרצות.

מפסיקה לנסות למשוך דברים בכוח.

מפסיקה להחזיק אנשים שלא באמת נמצאים.

ופתאום יש אוויר.

פתאום שקט.

החיים נהיים הרבה יותר פשוטים כשאת לא תולה את עצמך באף אחד:

מה שמתאים? נכנס.

מה שלא? תני לו לעבור.

בלי חשבונות.

בלי “למה”

בלי להוכיח כלום.

וככל שאת מפסיקה ללחוץ, משהו בך מסתדר.

הגוף נרגע.

המחשבות נופלות למקום.

את מרגישה שאת חוזרת לעצמך, לאט, אבל בטוח.

את מפסיקה לרצות את כולם (מנסה לפחות🤦‍♀️)

לא כי לא מגיע..

אלא כי ריצוי שמופנה כל הזמן כלפי אחרים מוחק את הרצונות הפנימיים שלנו.

כשאדם עסוק בלרצות כדי שיאהבו אותו, שיחזרו אליו, שיבחרו בו..

הוא מפספס את הבחירה שלו בעצמו.

היא הבנה שברגע שאדם מפסיק לרדוף אחרי קשרים, אחרי הכרה, אחרי “שיהיה משהו” ..

הוא מפסיק ללכת לאיבוד.

ואז נשארת רק שאלה אחת נקייה:

מי אני כשאני לא מחכה לאף אחד ולא רוצה שאף אחד יחכה לי?

והתשובה מתגלה בשקט... 

אני עצמי.

בלי מאמץ.

בלי פחד.

בלי ציפייה.

וכל מה שצריך להיכנס לחיים, ייכנס.

וכל מה שלא, פשוט יחלוף.

 

שבת שלום 🖤🖤

 

כל אחד רוצה להיות אדם חופשי, לא כל אחד מוכן באמת לשלם את המחיר

 

בתאכלס? הרוב פשוט רוצים להרגיש שהם חופשיים בלי באמת לעשות שום שינוי.

חופש אמיתי מגיע עם החלטות שלא נוח לקבל, ועם מחיר שלא כולם מסוגלים לשלם.

וכמובן עם בחירות שקשה להתמודד עם ההשלכות שלהן

 

להיות חופשי מבחינתי זה להפסיק לשקר לעצמך.

להפסיק להחזיק חיים שלא מתאימים לך רק כי ככה נוח לסביבה.

להפסיק לרצות.

להפסיק להעמיד פנים.

להגיד את מה שבאמת עובר לך בראש בלי לחשוב מי יתבאס.

 

חופש לפעמים אומר לפרק, לזוז, לעזוב, לשנות.

לסגור פרק, לפתוח פרק, או לשרוף את כל הספר ולהתחיל לכתוב אחד חדש.

לפעמים זה אומר ליפול כלכלית. לפעמים זה אומר להשתגע לרגע.

אבל זה תמיד אומר לקחת אחריות מלאה על החיים שלך.

ולא, זה לא תמיד יפה או אלגנטי.

לפעמים זה להחליט שאת לא נשארת במקום שמייבש לך את הנשמה רק כי זה נראה טוב מבחוץ.

ואז כמובן מגיעות התגובות.. חח אויי התגובות!

הסביבה בדרך כלל תכעס. תשפוט. תגיד שטויות כמו: "את אגואיסטית" "את לא חושבת על אנשים" "את הורסת"

אבל האמת הפשוטה היא שמי שכועס עלייך? היה מת לעשות בדיוק מה שאת עושה.

הוא פשוט מפחד.

מפחד מהלא נודע. מפחד לטעות. מפחד שיגידו עליו את מה שהוא אומר עלייך עכשיו..

 

רוב האנשים מפחדים מהלבד.

אבל לבד זה לא קללה. לפעמים זה מה שמחזיר אותך לעצמך.

מה שמסדר לך את המוח. מה שמחדד מה את רוצה ומה את לא מוכנה יותר לסחוב.

אנשים שלא זזו מטר בחיים שלהם הופכים פתאום ליועצים!

הם פתאןם יודעים הכי טוב בשבילך.. כן כן

אבל בשביל עצמם? כלום.

והאמת?

הם היו מתים שיהיה להם האומץ לעשות את מה שאת עושה.

רק שהם תקועים עמוק בתוך הפחדים שלהם ומעדיפים לדבר עלייך במקום לזוז בעצמם.

בשבילם לבד זה אסון.

הם לא מבינים שזה בעצם דיוק, פוקוס. נטרול רעשי רקע! 

 

אדם חופשי הוא אדם שלא מתנהל מפחד.

הרי בסוף כולנו נמות מתישהוא 😜

אז השאלה היחידה שנשארת היא ..אם באמת חיית לפני שזה נגמר?

האם היית נאמנה לעצמך?

האם עשית את מה שנכון לך?

האם היה שווה את המחיר?

ואם לא... 

מה נשאר? 

 

 

אני רואה את מה שהוא לא אומר בקול.

אני רואה את המחשבות שלו עוד לפני שהן הופכות למשפטים.

יש לו את היכולת הזאת, שהראש שלו רץ קדימה כל הזמן, מדמיין תרחישים, מנתח מצבים, בונה תשובות עוד לפני שהשאלה נשאלת.

ואני רואה את זה קורה מול העיניים שלי.

מישהו זורק לו משהו, איזו בעיה שצצה, והוא מיד שולף תשובה כאילו כבר היה שם פעם.

כאילו הוא חי את זה כבר בראש שלו לפני שזה בכלל קרה.

זה מגיע ממקום עמוק.

ממקום של שנים שבהן הוא תמיד היה זה שצריך לתת פתרון.

זה שמחזיקים ממנו, זה שסומכים עליו, זה שפונים אליו כשמשהו נדפק.

ואני רואה איך זה חוזר על עצמו בלי סוף.

שהבעיה מגיעה אליו והוא אפילו לא מגיב.

הוא לא מתרגש, לא נבהל, לא מתבלבל.

הוא מקטין אותה מיד, נותן לה גודל חדש והגלגלים בראש מתחילים לנוע

כאילו הוא אומר לה בראש שלו "את לא הראשונה ואני יודע בדיוק איך לגשת אלייך"

והוא צודק.

הוא יודע.

כי ככה הוא חי מאז ומעולם.

הוא מתמודד לבד.

הוא פותר לבד.

הוא לוקח על עצמו הכל בשקט שאנשים מסביב לוקחים הכל כמובן מאליו.

והעולם התרגל לזה ממנו.

ואף אחד כבר לא שואל איך הוא מרגיש בתוך כל זה.

ואני, אני פשוט רואה אותו.

רואה את העייפות שמתחת למענה המהיר.

רואה את העומס שהוא לא מודה בו.

רואה את המקומות שהוא מחביא רק כדי לא להעיק על אף אחד.

רואה איך הוא עומד חזק גם ברגעים שהוא בכלל לא חייב.

ובתוך כל זה, הדבר שאני רוצה להיות עבורו הוא פשוט.

מקום שמזכיר לו שהוא לא לבד.

לא צריך להיות זה שפותר הכל בשביל כולם.

לא צריך להחזיק את העולם בלי רגע של הפסקה.

לשבת לידו, להקשיב, להכיל, לתת לו פשוט לנשום ..

אני רוצה להיות השלווה שלו.

לא שקט מבחוץ, אלא שקט שמתיישב לו בפנים, כזה שמוריד ממנו חצי מהעומס רק מעצם זה שהוא יודע שיש לידו מישהו שנמצא איתו ולא רק מסתכל עליו מבחוץ.

זה כל מה שאני רוצה.

אני רואה את זה.. שלפעמים בא לו רק לטמון את הראש בחול ולהעלם מהעומס

אני רואה את האדם האמיתי..רואה את הכעס שלא יצא, את העייפות המצטברת , רואה הכל.. גם שהוא מנסה להסתיר

אני רוצה להיות המקום שהוא מגיע אליו כשאין לו כוח להיות חזק.

להיות זאת שנוגעת במקומות שהוא לא נגע בהם שנים, להעמיק במקומות המפחידים, בלי להפוך הכל לקטסטרופה, בלי לברוח.

להיות הנחת הקטנה הזאת בלב שמסדרת לו את היום בלי שהוא יצטרך להסביר כלום.

להיות זאת שהוא ידע שאפשר להניח את הלב אצלה, והיא תישאר. 

להיות שם איתו, לא במקומו.

ולהיות השקט שהוא לא נותן לעצמו, אבל כל כך ראוי לקבל 🖤

 

אני לא מנותקת מהמציאות.

אני כן מחוברת לפן הרוחני, אבל ברמה בריאה.

אני מאמינה במה שאני רואה.

במה שאני חווה.

במה שהגוף יודע לפני שהמחשבה מתערבת.

ויש דברים שאפשר להסביר בשקט,

ויש דברים שפשוט מגיעים ופוגעים בדיוק במקום שאין עליו מילים.

ופה...

זה לא היה משהו שאפשר להתעלם ממנו.

משהו עמוק יותר.

מוכר.

ישן מאוד.

חדש לגמרי.

משהו שנכנס לחיים כמו דלת שנפתחה מבפנים.

 

מהחיבורים שנכנסים כמו סערה לחיים שלך כדי להזכיר לך מי את, מי את באמת.

לא סיפור אהבה רומנטי, לא פרפרים, לא חלום. 

יותר כמו מראה.

עמוקה. כנה. לפעמים קשה.

להבה תאומה היא לא זו שמלטפת אותך ואומרת יהיה בסדר.

היא זו שמורידה את כל השכבות, אחת אחת, עד שנשארת... את.

בלי סיפור.

בלי דמות.

בלי מסכה.

היא לא באה להרגיע אותך

היא באה להעיר אותך.

וזה לא תמיד נעים.

 היא שואלת את השאלות שאף אחד לא העז לשאול.

מעמידה אותך מול דברים שחשבת שכבר פתרת.

מראה איפה את צורחת בפנים, גם כשבחוץ את מחייכת.

היא לא מנסה להציל.

היא לא מנסה לרכך.

היא פשוט מציבה אמת.

וזה המקום שבו את גדלה.

וזה מה שזה בידיוק..

לא כי הוא מדריך.

לא כי הוא מחנך.

כי הוא רואה.

באמת רואה.

החיבור הזה לא נועד לקחת לך כוח,

הוא נועד להחזיר לך אותו.

לא תלות

לא החזקה

לא להיות "חצי" שמחפש חצי

אלא להיות שלמה.

ולהיפגש עם מישהו שגם הוא בדרך לשם.

זה מסע.

שבו כל צד גדל אל עצמו,

ואז יחד נוצר משהו שלא צריך להחזיק בו בכוח.

 

 

הוא לא ניסה להגן עליי מהמציאות,

הוא פשוט אמר אותה.

בלי לייפות,

בלי להרגיע,

בלי לשקר בשביל לרכך...

וזה כאב! 

אבל זה גם החזיר אותי לחיים.

כל פעם שנפלתי?

הוא לא אסף אותי מהרצפה

הוא חיכה..

והאמין בי שאקום לבד,

לא מתוך אכזריות

מתוך ידיעה.

הוא ידע מי אני יכולה להיות

עוד לפני שאני ידעתי.

 

זה לא חיבור שבא "להחזיק אחד את השנייה"

זה חיבור שבא להזכיר לכל אחד מי הוא.

האור שם,

לא כי הוא נותן אותו..

אלא כי הוא מצית אותו בתוכך.

הגוף נרגע, 

אין דרמה.. יש בעיקר שקט של בית

הנפש נפתחת

והלב מפסיק לפחד מעצמו.

 

החיבור לא נשען על מילים, ולא נבנה מהבטחות.

הוא נולד מהידיעה העמוקה שלא צריך מסכות כדי להישאר.

שלא צריך להיאחז כדי להיות קרוב.

שלא צריך להתכווץ כדי לאהוב.

 

זה קשר שנשאר לא כי הוא קל,

אלא כי הוא נכון.

 

יש משהו כמעט ממכר בלספר על הכאב שלנו.

מישהו דיבר אלינו לא יפה, מישהו התרחק, מישהו לא ראה אותנו.

אז אנחנו מספרים, משתפים, מוצאים נחמה באמירה "הוא עשה לי ככה, והיא אמרה לי ככה"

זה נותן רגע של אישור, אני הצד שנפגע, אני הצודקת.

חח והאמת?

יותר קל לבכות מאשר להודות שהיינו שם יותר מדי זמן.

ששוב שתקנו כי "לא רציתי לריב", "לא רציתי להיראות דרמה", "הוא בטח לא התכוון"

עצבים וכעס לא פותרים שום דבר, זה נטו לפרוק ולא להתמודד עם הבעיה האמיתית.

קל להאשים ולשים את עצמנו בצד הנפגע, הכועס והמאשים.. 

האמת הקשה יותר היא לא מה שעשו לנו..אלא מה שאנחנו אפשרנו.

עצם זה שלא עצרנו את זה ברגע הראשון, עצם זה שנתנו לזה להימשך, זה מה שהפך את זה ל"מקובל"

 

ולפעמים, זה אפילו לא רוע.

האדם שמולנו לא תמיד מודע.

לפעמים מי שפגע בכלל לא ידע שהוא פוגע.

כי אנחנו לימדנו אותו שזה בסדר.

שהוא יכול. שאנחנו נבלע, נסלח, נשתוק.

הרגל שלנו לשתוק, הרגל שלו לקחת.

וזה ממשיך, עד שיום אחד אין כבר מה לקחת,

כי נשארת רק העייפות.

 

אז כן,  אולי הוא באמת עשה לך משהו לא יפה.

אבל את זו שנתת לזה להימשך.

את זו שראתה, הבינה, ועדיין קיוותה שזה יעבור לבד.

והוא התרגל, כמו שילד מתרגל שאמא תמיד תסדר אחריו, או כמו חבר שמתקשר רק כשהוא צריך משהו,

אנחנו מעולם לא אמרנו שלא מתאים לנו להיות הכתובת לזה.

 

ואז אנחנו נשברים.

לא כי הוא השתנה, אלא כי אנחנו סוף סוף רואים כמה ויתרנו.

על גבול, על שקט פנימי, על כבוד עצמי.

אולי הגיע הזמן להפסיק לשאול "למה הוא עשה לי את זה"..

ולהתחיל לשאול "למה אני נשארתי שם כל הזמן הזה"

כן כן..

יום אחד את מתעוררת ומבינה שהוא כבר לא רואה אותך, כי את הפסקת לראות את עצמך הרבה לפני.

 

סופ"ש הגיע 🥳

 

 

אני לא קובעת מתי זה מתחיל.

לא שואלת מה הולך לקרות.

אני שלו.

הוא מחליט.

הוא קובע את הקצב, את העומק, כמה זה יכאיב, וכמה אני אודה לו על זה.

אני צעצוע.

במגרש המשחקים שלו.

הוא מחזיק אותי מהשיער

מניח אותי איפה שהוא צריך

לא שואל, לא מרכך, לא מסביר, רק עושה.

הידיים שלו מחליקות עליי לאט

כמו לבדוק עד כמה הגוף שלי כבר למד שהוא הבעלים היחיד..

הוא מסמן לי להתפשט, באותה נינוחות שבה אחרים מבקשים כוס מים.

אין בזה אגרסיביות. 

רק שליטה של מישהו שיודע בוודאות שהוא לא צריך לצעוק כדי שיצייתו לו.

הוא תפס אותי בשקט, לחץ עם היד על הגב, וסידר אותי בתנוחה שהוא אוהב.

בטן על המזרן, רגליים פשוקות קלות, הפנים שלי מופנות הצידה, ואני שומעת אותו נושם.

הוא לא מיהר.

הוא רק עמד שם. הסתכל בשקט.

קרוב מדי בשביל להתעלם, רחוק מדי בשביל להרגיש.

החדר היה שקט, התאורה רכה, והעולם הצטמצם למה שקורה בדיוק עכשיו..

ושום דבר לא באמת קורה, ובכל זאת אני רועדת מבפנים.

הוא התכופף עם ברכיים על המיטה.

נשען אליי, והפה שלו ירד אל הגב שלי.

נשיקה ראשונה, בדיוק מעל עצם הזנב חמה, רכה,

הוא המשיך לעלות עם השפתיים באיטיות,

לשון עדינה, מתעכבת על כל פיסת עור,

כאילו טועם אותי, כאילו הוא כותב שם משהו סודי,

משהו שרק הגוף שלי יבין.

כשהגיע לעורף הוא נעצר.

השאיר שם נשימה ארוכה,

והשפתיים שלו רעדו לי על העור

כאילו הוא גם מתאפק.

ואז הוא לחש שקט, כמעט לא קיים..

“את לא צריכה לדעת מתי אני נוגע,

את צריכה לדעת שאני תמיד יכול”

 

שבת שלום 🖤

אני עירומה, יושבת על הרצפה, שותקת.

הוא שותק גם.

רק מסתכל עליי.

העיניים שלו כבדות, שורפות.

אני מרגישה את הרטיבות נוזלת לי על הירך, כאילו הגוף שלי מגיב בלי רשות.

הוא מתיישב על הכורסה, פותח רגליים, הזין שלו קשה.

הוא לא אומר מילה.

רק מצביע עם האצבע.

אני קמה בלי לחשוב, מטפסת עליו כמו חתולה, מתיישבת לו על הברכיים, לוקחת אותו פנימה באיטיות.

הוא עבה, חם, כל הגוף שלי מתעוות כשהוא נכנס.

אני מניחה את הידיים על החזה שלו, מתחילה לרכב.

לאט.

חזק.

העיניים שלי חצי עצומות, הפה שלי פתוח.

הוא שקט לגמרי.

רק נושם כבד.

אני מרגישה כל וריד בזין שלו משפשף אותו מבפנים, מרגישה איך הוא מחזיק את עצמו שלא לזוז.

רק נותן לי לכוון את עצמי עליו,

אבל אני יודעת שזה זמני.

 

 

אני מגבירה קצב.

מפשקת חזק יותר.

מרטיבה אותו לגמרי.

הירכיים שלי מתנגשות בירכיים שלו כמו מחיאות כף.

אני גונחת לו לתוך הפנים, הגוף שלי עולה ויורד עליו כאילו שאני בולעת את עצמי פנימה.

אבל הוא לא זז.

לא נוגע בי.

לא עוזר לי.

רק נותן לי להתעייף.

הוא פתאום עוצר 

המבט שלו עולה.

אני מזהה את החיה רק מהמבט בעיניים

הוא תופס לי את הצוואר עם יד אחת, דוחף אותי אחורה

מרים אותי ממנו

ומסובב אותי לרצפה, על הברכיים

אני מסתובבת אליו, מסתכלת עליו מלמטה

הוא עומד מולי

תופס לי את הראש, מצמיד אותי אליו

ודוחף לי את הזין עמוק לתוך הגרון

בלי שאלה

בלי הכנה

אני שואפת עמוק

והוא פשוט נכנס

חזק

חד

היד שלו תופסת לי את השיער, הוא מזיין לי את הפה כאילו הוא מזיין כוס

הגרון שלי נחנק עליו

העיניים שלי דומעות

והוא רק מחזיק אותי שם

דוחף

ומושך

ושוב

ועוד

אני לא נושמת

אבל לא עוצרת

אני מרגישה את הרוק נוזל לי מהשפתיים

הוא מושך את הראש שלי אחורה

הזין שלו נמרח לי על כל הפרצוף

ואז עוד פעם בפנים

עמוק יותר

אני בולעת

נחנקת

והוא נאנח

הוא לוחש משהו, לא ברור

ואז פשוט מושך אותי לספה על ארבע, גב קמור, רגליים רועדות, והוא עומד מאחוריי.

לא נוגע. לא ממהר. רק שם.

התחת שלי אוטומטית מחפש את הזין שלו, כאילו הגוף שלי כבר למד לעשות את זה בלי אישור.

הוא שותק. נותן לי להחליק עליו עד הסוף.. אני דוחפת את עצמי אחורה, עם כל הגוף, הכוס שלי פתוח, רטוב, בולע אותו בכל דחיפה קטנה.

מזיינת את עצמי על הזין שלו הכי עמוק שאפשר.

 

 

הוא עדיין לא נוגע בי. אני יודעת שהוא אוהב לראות אותי עושה את זה לבד.

בלי עזרה. בלי הנחיה. רק צורך.

רק כלבה קטנה שמוצאת את הזין שלו גם בעיניים עצומות. 

 

הכלבה הקטנה שלו.

 

 

 

אמרו לי תמיד 

"עד שלא תראי בעיניים, אל תאמיני "

מאמינה שרובנו היינו אדישים עד לפני 3 שעות.. סקפטים..  כבר בחוסר אמונה.. אבל כמו תמיד עם תקווה קטנה בלב.

 

ואלוהים איך ברגע מהפך!! אושר מלווה בהתרגשות, שמחה, עצב, מועקה ובעיקר הלם 

הלם על השנתיים האלו.. הלם על מה עברנו, הלם של קפיצות מאירוע ראשון, לשני, ולשלישי ולרביעי  

הלם .. הלם עם כל קשת הרגשות.

כולנו שרוטים בדרך כזאת או אחרת.. שלא יזיינו לכם את המוח 

עכשיו מתחילים קודם לעכל.. ואז להתחיל להחלים.

 

הם תכף בבית!!!!! לא להאמין !!! 

וכפרה על הג'ינג'י המשוגע.. תעשה לי ילד😍 

 

🇮🇱🇮🇱🇮🇱 עם ישראל חי !! 🇮🇱🇮🇱🇮🇱

 

 

יש רעיון שממחיש עד כמה סביבה מגבילה יכולה לעצור התפתחות טבעית. 

הוא ממחיש איך אנחנו לפעמים בלי לשים לב, נשארים קטנים למרות שהפוטנציאל שלנו עצום.

כשכריש חי באוקיינוס, הוא יכול לגדול לממדים מרשימים.

אבל אם שמים אותו באקווריום קטן ? הוא נשאר קטן.

לא בגלל שאין לו את היכולת לגדול, אלא בגלל שהמרחב שסביבו לא מאפשר לו.

אותו דבר עם ציפור בכלוב.

היא נולדה עם כנפיים, היא יודעת לעוף, אבל אם סוגרים אותב בכלוב? היא תעביר את כל חייה בהליכה מצד לצד על המוט הקטן שלה ותחשוב שהוא כל עולמה.

ככה גם אנחנו.

כמה פעמים אנחנו מגבילים את עצמנו בלי לשים לב? נשארים בסביבה מצומצמת, בהרגלים שחונקים, בגבולות שיותר נוחים לנו מאשר טובים לנו.

"האדם אינו מפחד מהלא נודע, אלא מהוויתור על מה שהוא כבר מכיר" 

שלא תתבלבלו.. זה לא חוסר כישרון או חולשה פנימית, אלא מגבלה שמופעלת מבחוץ.. סביבה, נסיבות, הרגלים, גבולות.

כשהם קיימים, הם מגדירים את המרחב בפועל, גם אם אפשר הרבה יותר.

"הגבולות היחידים שלנו הם אלה שאנחנו מוכנים לקבל מבלי לערער עליהם" 

משפט שמחזיר אותי כל פעם מחדש לשאלה: מי בעצם מצמצם אותנו? אנחנו, או הסביבה?

 

אבל אז מגיע רגע אחד.

מישהו פותח לכם חלון קטן, מראה לכם שיש עוד אפשרות.

לפעמים זה מילה, לפעמים חוויה, לפעמים אדם שנכנס לחיים שלנו בזמן המדויק ופתאום מרגישים את הדגדוג מתעורר מבפנים.

 

שבת שלום 🖤

 

יש הרגלים שאנחנו סוחבים איתנו שנים. דברים שאנחנו עושים כמעט על אוטומט, רק כי ככה התרגלנו. זה מוכר, זה בטוח, זה מה שאנחנו יודעים.

אבל בעצם זה גם מה שאנחנו לא יודעים.

כי כל עוד לא פגשנו משהו אחר, אנחנו אפילו לא מבינים שיש אפשרות אחרת.

שזה קורה, שאתה חווה את אותה פעולה מוכרת, אבל פתאום אחרת.. משהו קטן משתנה. אולי מגע, אולי מילה, אולי פשוט הקשר חדש.

ובשנייה אחת כל מה שהכרת מקבל שדרוג.

אתה מגלה שהרגשה יכולה להיות עמוקה יותר, טובה יותר, עוצמתית יותר.

אבל עם הגילוי הזה מגיע גם המחיר.

כי ברגע שהרגשת את השדרוג הזה, קשה לחזור אחורה. קשה להסתפק שוב בגרסה הישנה, הפשוטה.

כי הגוף זוכר, הלב זוכר. ההרגשה שנפתחה בפנים הופכת להיות אמת חדשה ואתה לא מוכן להתפשר על פחות.

וזה לא קורה רק פעם אחת.

זה חלק מהמסע שלנו.

בכל שלב בחיים אנחנו מגלים עוד שכבה. עוד עומק. עוד דרך להרגיש.

ובכל פעם שזה קורה אנחנו משתנים. אנחנו לומדים מחדש מי אנחנו, מה אנחנו צריכים, איפה אנחנו באמת מרגישים טוב.

מה שמרתק במסע הזה הוא שהוא לא נגמר. בכל פעם שאנחנו חושבים שהגענו לקצה מתגלה עוד פתח.

זה כמו שכבות שמוסרות אחת אחרי השנייה ואנחנו מגלים שמתחת לכל שכבה מסתתרת עוד אמת.

והאמת הזאת לא תמיד פשוטה.לפעמים היא שורפת..

כי לגלות שאתה יכול להרגיש יותר טוב, זה גם להודות שמה שהיה קודם לא הספיק.

זה להודות לעצמך שחיית בקטן, שהסכמת לפחות.

 ברגע שאתה יודע שאפשר אחרת, אתה כבר לא מתפשר.

לא על מה שאתה נותן, לא על מה שאתה מקבל, ולא על הדרך שבה אתה חי את עצמך.

זה מה שהופך את המסע הזה לכל כך אישי וכל כך חד.

זה לא מסע שמודדים בכמה קילומטרים או בכמה ימים.

זה מסע שמודדים בלב.

ברגעים שבהם ההרגשה שלך התחדדה, השתדרגה וקיבלה חיים חדשים.

כשזה קורה..זה כמו סימון דרך פנימי.

אתה יודע שעברת משהו.

וגם אם תחזור אחורה במעשים, לעולם לא תחזור אחורה בהרגשה.

 

כי בסוף, המסע הזה הוא לא לאן נגיע, או איזה יעד נכבוש...אלא איך נרגיש בדרך.

 

חג שמח🖤