יש רעיון שממחיש עד כמה סביבה מגבילה יכולה לעצור התפתחות טבעית.
הוא ממחיש איך אנחנו לפעמים בלי לשים לב, נשארים קטנים למרות שהפוטנציאל שלנו עצום.
כשכריש חי באוקיינוס, הוא יכול לגדול לממדים מרשימים.
אבל אם שמים אותו באקווריום קטן ? הוא נשאר קטן.
לא בגלל שאין לו את היכולת לגדול, אלא בגלל שהמרחב שסביבו לא מאפשר לו.
אותו דבר עם ציפור בכלוב.
היא נולדה עם כנפיים, היא יודעת לעוף, אבל אם סוגרים אותב בכלוב? היא תעביר את כל חייה בהליכה מצד לצד על המוט הקטן שלה ותחשוב שהוא כל עולמה.
ככה גם אנחנו.
כמה פעמים אנחנו מגבילים את עצמנו בלי לשים לב? נשארים בסביבה מצומצמת, בהרגלים שחונקים, בגבולות שיותר נוחים לנו מאשר טובים לנו.
"האדם אינו מפחד מהלא נודע, אלא מהוויתור על מה שהוא כבר מכיר"
שלא תתבלבלו.. זה לא חוסר כישרון או חולשה פנימית, אלא מגבלה שמופעלת מבחוץ.. סביבה, נסיבות, הרגלים, גבולות.
כשהם קיימים, הם מגדירים את המרחב בפועל, גם אם אפשר הרבה יותר.
"הגבולות היחידים שלנו הם אלה שאנחנו מוכנים לקבל מבלי לערער עליהם"
משפט שמחזיר אותי כל פעם מחדש לשאלה: מי בעצם מצמצם אותנו? אנחנו, או הסביבה?
אבל אז מגיע רגע אחד.
מישהו פותח לכם חלון קטן, מראה לכם שיש עוד אפשרות.
לפעמים זה מילה, לפעמים חוויה, לפעמים אדם שנכנס לחיים שלנו בזמן המדויק ופתאום מרגישים את הדגדוג מתעורר מבפנים.
שבת שלום 🖤