תובנות באות בלילה

שולטים ונשלטות - אחרי המון שאלות, מחקר, תהיות, ניסיונות על עצמי, ובעיקר -בדרך שעברתי .. הגעתי לתובנות משלי.. כמובן שדעה אישית שלי, ופונה ל2 המינים 🖤

 

מהו שולט בעיניי?

וכמה משמעות ואחריות יש למי שבוחר להציג את עצמו כשולט.

נתחיל בזה שיש הרבה בלבול סביב המילה "שולט".

הרבה חושבים שזה מסתכם בכוח, בפריקה, בשימוש.

ויש סיבה שיש תפקידים.

ניקח לדוגמא סאדיסט:סאדיסט הוא לא בהכרח שולט. לסאדיסט יש מטרה ברורה: לגרום כאב, לשחק עם הגבולות, למצוא את הסיפוק מהאקט עצמו. וזה בסדר, יש בזה יופי בפני עצמו.

יכול להיות גם שולט שהוא סאדיסט. זה לא פוסל אחד את השני, להפך, זה יכול להשתלב.

יש קינקים..ויש כאלה שחושבים שהם "שולטים" אבל הם לא.. הם אנשים שפשוט רעבים לסקס מגוון, לחוויות, לגיוון פיזי.

זה לא רע או פסול, אבל זה לא שליטה.

 

שולט אמיתי זה משהו אחר.

כשאתה באמת שולט, זה לא רק אקט, זה לא רק תשוקה. זה תפקיד.

אפשר לדמות את זה למנהיג, לא במובן פוליטי, אלא במובן של מי שמוביל דרך.

הנשלטת היא ה"עם", היא לב הסיפור.

והשולט, כמו מנהיג אמיתי, צריך לדאוג שהיא תרגיש שהיא בחרה נכון.

שהדרך שהוא מוביל אותה לא רק שוברת, אלא גם בונה.

שהיא מתפתחת, מתחזקת ומתעצמת מהדרך, מהתהליך, ממנו.

וכדי שזה יקרה, השולט חייב לפעול, להוביל, להראות דרך ולהפוך את ההתמסרות שלה להוכחה שהיא לא טעתה בבחירה שלה.

זה, מבחינתי, שולט אמיתי.

 

הרבה אנשים מסתכלים על דס"מ ורואים בעיקר כוח. עליונות .. ופיזי.

אבל בפועל זה רק קצה הקרחון.

נתחיל בעובדה:

שולט בלי נשלטת.. הוא לא שולט.

הכוח הזה לא שלו, הוא מקבל אותו. היא מעניקה לו אותו אחרי דרך מסוימת, אחרי שבדקה, אחרי שהבינה שזה נכון לה.

וכמובן שכדי שלשולט יהיה עיניין ורצון הוא בוחר נשלטת שמתאימה לו בפרמטרים שחשובים לו, זה מסע משותף והצד המוביל עובר דרך עם עצמו בכל מסע מחדש. 

 

תמיד התעניינתי בתשובה לשאלה- מה שולט צריך מהנשלטת שלו?

חלק יענו לפרוק עליה, להשתמש בה.

וזה לא שזאת לא אחת המטרות וזה חלק מהדרך, נכון. 

אבל זה לא הלב של זה.

שולט אמיתי הוא לא רק זה ששובר את הגוף , הוא זה שקורא אותה.

לומד אותה.

מבין על מה הכל יושב.

הוא זה שיודע להוריד חסמים, לגרום לה לבטוח בו.

להפוך אותה לאדם טוב יותר, חזק יותר.

לקלף את הקליפות, לחשוף, ולתת לה להשתחרר באמת.

הוא זה שרואה אותה גדלה ופורחת כמו פרח שקיבל בתור זרע קטן והיום היא ורד ענק בזכותו.

היא מפקידה בידיו את הנפש שלה..והוא צריך לשמור עלייה מכל משמר.

פיזי זה חשוב, ברור. הוא חלק מהכל.

אבל הדרך הזאת - להגיע מפוחדת וחוששת, ובסוף לרקוד סלואו צמוד עם המפלצות הפנימיות בלי פחד?

זה הניצחון.

זה לתת מה שצריך, לא מה שמצופה.

לשבור דפוסים.

לנתק היגיון.

להעמיד במבחנים קלים וקשים יחד.

כל פעם לגעת בסף שלה, ולעצור. 

בהדרגה.. עם תשומת לב מקסימלית לכל הפרטים. לתגובות, לזהות מתי זה יותר מידי, ומתי אפשר ללחוץ עוד..

הרבה חושבים ששליטה זה לגרום להתמכרות.

אבל אין דבר כזה להתמכר לבן אדם.

ההתמכרות היא לאיך שהוא גורם לך להרגיש.

שולט חייב לזהות תלות.. כי זה מסוכן. להבין מתי לעצור ושהכל יוצא משליטה ופרופורציות, מתי זה כבר לא בריא ויכול לגרום לנזק. 

שליטה אמיתית לא אמורה לשבור על מנת לרסק אלא לחזק. לקום חזקה יותר מכל שבירה.

קשר כזה צריך להעצים, לעשות טוב.

וזה קורה רק כששני הצדדים מודעים לזה.

 

זה לא אומר שלא יהיה כאב, פחד, אכזבה.

תהליך אמיתי מכיל הכל.

בגלל זה למצוא התאמה לקשר כזה זה קשה ונדיר.

זה למצוא שותף למסע.

למצוא מישהו ולהגיד לעצמך "כוסעמק, אני קופצת למים, אני סןמכת עליו"

 

מודעות להכל לא הופכת את הדרך לקלה.

לדעת מה נכון לא הופך את זה לפשוט.

וההפך, גם אין רצון שזה יהיה פשוט

כי שם, בתוך הקושי, בתוך התהליך, בתוך ההתמודדות ..

נמצא השחרור האמיתי

נמצאת האמת האמיתית,

ושם נמצא הניצחון.

 

שבת שלום וחתימה טובה 🖤

 

חשבתי שאם אהיה נוכחת תמיד, אם אתן את עצמי בלי סוף,

אם לא אפסיק להתאמץ, להחזיק, להכיל, להיות..אז אהפוך לכל מה שצריך.

אז לא.

גם כשהייתי שם כל הזמן, גם כשהתאמצתי עד כאב,

זה לא הפך אותי להיות האישה שנחוצה.

יש בי הרבה צדדים..אבל לא הכל.

יש בי נתינה, יש בי עומק, יש בי לב.

אבל יש בי גם חוסרים.

מקומות ריקים, תכונות שכנראה קיימות רק באחרים.

 

זה מרסק לגלות שהמאמץ שלי לא תמיד מביא תוצאה...

לפעמים הוא מתפוצץ לי בפנים.

כל מה שבניתי, כל מה שחיכיתי לו? מתהפך עליי.

ואף אחד לא יודע מה הקרבתי בדרך,

כי לא שיתפתי, לא סיפרתי, לא ביקשתי, רק התאמצתי.

והתוצאה? הפוכה לגמרי ממה שציפיתי.

כל דבר שאת לוקחת על עצמך בא על חשבון משהו אחר

ולפעמים את מתאמצת לשווא.

 

אני לא יכולה להיות הכל ולתפוס מכל הכיוונים..לא יכולה להכריח את עצמי להיות מה שאני לא.

וכל ניסיון להחזיק בכוח? שורף אותי יותר.. כי הוא תמיד נכשל ומכאיב

זה כמו לדחוף שוב ושוב דלת נעולה, עד שהגוף שלי נמעך עליה..זה לא מוביל לשום מקום.

 

אז הגיע הזמן לשחרר.

להפסיק להחזיק בכוח, להפסיק לנסות להיות הכל לכולם,

להבין שלפעמים גם אם אני שם.. זה לא יספיק.

ומה שיקרה? יקרה. כי זה מתיש. 

 

אז כנראה שאשאר מי שאני😉 עם מה שיש בי, ועם מה שאין.

 

הייתי חייבת להראות את התחתון גם מאחורה, וזהו! נגמרה האובססיה אליו מרגע זה 😂

חשיפה אמיתית היא לא להוריד בגדים.

חשיפה אמיתית היא הרגע שבו מישהו מניח לך מראה מול הפנים ואת לא יכולה לברוח.

 

כל הזמן הזה האמנתי שאני יודעת מי אני.

ידעתי להסביר לעצמי למה דברים קורים, למה אני מתנהגת בצורה מסוימת, למה אני בוחרת מה שאני בוחרת.

וכשמשהו כאב, היה לי סיפור מוכן להרגיע את עצמי.

סיפור שבו אני תמיד הצודקת, תמיד מובנת, תמיד עושה את הכי טוב שאני יכולה.

 

אבל שמציגים לי עובדות.

שיודעים איך לגעת בדיוק בנקודות שאני מתחמקת מהן.

ופתאום אני מבינה.

מבינה שכל מה שסיפרתי לעצמי לא היה שקר מוחלט ..אבל גם לא אמת שלמה.

זה קשה.

קשה לשמוע על עצמך אמת שלא מלטפת.

קשה לגלות שהרבה מהפעולות שלי נבעו מאגו.

קשה להבין שהתגובות שלי לא תמיד היו אותנטיות אלא ניסיון להגן על פצע ישן.

וזה עוד יותר קשה להודות בזה בקול.

יש רגעים שזה מרגיש כמעט בלתי אפשרי.

כי להסתכל על האמת בעיניים אומר לפרק את ההצגות שלי,

לוותר על הסיפורים שסחבתי שנים,

להיות עירומה באמת, בלי כיסוי, בלי הגנות.

 

ובכל זאת, זה בדיוק המקום שבו מתחילה העבודה האמיתית.

למצוא את הכוח לראות את עצמי כמו שאני,

לקבל שגם בי יש צדדים שלא נעימים,

ולזכור שגם זה חלק ממני.

 

העבודה הזו יומיומית.

זה לא קסם שקורה בלילה אחד.

במיוחד אחרי שעוברים דברים שמטביעים חותם עמוק,

צריך ללמוד כל פעם מחדש לראות את הטוב,

גם כשיותר קל להיאחז בכאב.

 

להבין שאם אדבר בקול יותר חזק.. המסר שלי לא תמיד יועבר בצורה יותר עוצמתית,

ההפך.. הסוד הוא להבין שבני אדם שומעים את אותם המילים גם בדיבור שקט.

להבין שאם שאלתי שאלה וקיבלתי תשובה, זאת התשובה.. גם אם היא לא לשביעות רצוני, אין לי דרך לשנות אותה. 

 

בסוף.. החשיפה הזו היא לא עונש, היא מתנה.

כי רק כשאני באמת רואה את עצמי..אני יכולה לבחור להשתנות.

ואז החשיפה לא רק כואבת, היא גם משחררת.

 

שבוע טוב 🖤🖤

 

עפה על התחתון, מודה 🫢 הוא יפה מידי שאשאיר אותו לעיניי בלבד 😜

הפעולות, המאמצים, בוא נקרא לזה "לצאת מגדרך" 

לא ישנו שום דבר אם כך הוחלט מלכתחילה.. 

יש דברים שהם לא קשורים אלייך, כן זה קשה להבין 

תיהיי את, זה אמור להספיק.. לרוב ❤️ 

 

באווירת החג וזה 😜

לבנה וטהורה 😈 והפרחים.. כי חייב, בכל זאת

 

שנה של עקשנות הסתיימה.

של הישרדות. 

אבל גם שנה של למידה.

שנה שבה למדתי מי אני כשאני שותקת,

ומי אני כשאני מסרבת לוותר.

 

ועכשיו אני רוצה אחרת.

שנה של נקודות פתיחה,

של לב שיכול לנשום.

של רצון שלא צריך להילחם כל פעם שהוא מבקש להרגיש.

 

שנה בטוחה.

שבה אפשר להיות פגיעה בלי לשלם על זה מחיר.

שנה שמותר להוריד את הידיים, לא להחזיק את הכל, לא לשרוד.

שנה שמותר לאהוב. גם את עצמי.

 

שנה של שקט אמיתי.

בלי רעש מיותר. בלי הצגות. בלי מלחמות של אגו.

שנה שבה אני לא צריכה להילחם על המקום שלי.. אלא פשוט להיות.

 

שנה טובה

שלא מבקשת הרבה

רק שסוף סוף..

ירגיש נכון.

 

שמתי לב לתבנית שחוזרת על עצמה.

בני אדם נכנסים לשיחה או לרגע רק אם יש להם מה להרוויח מזה.

זה לא סתם "בוא נדבר", זה תמיד "מה יצא לי מזה".

 

קרה לי לא פעם שמישהו פתח איתי שיחה.

אני לא מסתירה כלום, ישר אומרת: אני בקשר. יש לי שולט.

ופתאום אני רואה את השינוי.

העניין נעלם. ברגע שאין אופק להמשכיות או מיניות זה הופך ללא רלוונטי.

 

מצד אחד זה הגיוני. אנשים לא רוצים לבזבז זמן אם זה לא יוביל למשהו שהם חיפשו.

אבל מצד שני אני לא מצליחה להבין...

למה שיחה לא יכולה להיות שיחה?

אני בן אדם חברותי.

אני אוהבת להכיר אנשים.

אני אוהבת לנהל שיחות גם אם הן לא מובילות לשום דבר מוחשי.

כי אין לדעת, אולי זו סתם שיחה שתגרום לי לחייך, אולי מישהו ישתף סיפור שיעורר בי השראה, אולי היא בכלל תישכח מחר.

ועדיין?  ברגע הזה היא משמעותית.

 

ויש גם את אלה שלוקחים את זה צעד רחוק יותר..ה"ציידים".

אלה שמנסים לתפוס מקום שלא שייך להם.

כתבתי על זה בעבר.. 🤦‍♀️בפוסט

במקום לקבל את מה שניתן להם, שיח פשוט ואותי כבן אדם שמתעניין, הם מנסים להנדס אותי לטובתם.

זורקים הערות על הקשר שלי, מנסים ללכלך, מנתחים אותי כאילו הם יודעים טוב ממני מה נכון בשבילי.

זה כבר לא שיחה ..אלא משחק מלוכלך שבו הכול מותר והכל כדי למשוך אותי לצד שלהם.

אני רק מסתכלת על זה מהצד וחושבת.. באמת? זה מה שיש לכם להציע?

זה לא חיזור, זה לא עניין, זה אפילו לא חכמה. זה כמו מסע ציד עם נשק צעצוע... מביך, שקוף, ורק מוריד מהערך שלכם.

 

ובסוף זה חוזר לאותה נקודה. בשביל רוב האנשים שיחה היא לא שיחה.

היא מבחן, עסקה, חישוב של רווח מול הפסד.

ואם אין תוצאה ברורה אין עניין.

 

ואני אומרת לעצמי, מתי שיחה הפכה לפרויקט?

מתי הפסקנו פשוט ליהנות מלדבר, להכיר, לצחוק, בלי לחשב מה יצא מזה.

 

אולי אני תמימה. אולי אני מבזבזת דקות יקרות של אנשים שלא מבינים למה בכלל לשבת ולדבר אם זה לא מתקדם לשום מקום.

אבל מבחינתי שיחה היא שיחה.

תקשורת אנושית בסיסית.

והיא שווה גם כשלא יוצא ממנה כלום.

 

חג שמח 🖤

 

_{רק שלו, מכורה ❤️}

הלילה רגוע, השקט של אמצע הלילה עוטף אותי.

ופתאום, מתוך חצי שינה, אני מרגישה אותו מתקרב מאחורה.

אני לא פותחת עיניים.

אבל אני מרגישה.

מרגישה אותו נצמד לגב שלי, נשימה חמה נושפת לתוך הצוואר.

הזרוע שלו עוטפת אותי, כף היד שלו מתיישבת לי על הבטן, עולה לחזה, כמו עוגן, כמו תזכורת ,שאני שלו.

הלב שלי מגיב ראשון.

לא הפחד. לא הראש.

הגוף.

האגן שלי מתחיל לזוז.

בלי פקודה. בלי מחשבה.

רק אינסטינקט.

שפשוף עדין של התחת שלי על הזין שלו,

כמעט כאילו אני בודקת אם הוא שם.

אם הוא מרגיש אותי גם שהוא ישן

והוא מרגיש.

כי אני מרגישה אותו מתקשה, דופק לי בגב,

כמו תגובה שבאה לפני המילים.

 

התחת שלי ממשיך לנוע..

בתנועות קטנות, לחות, חרמניות,

כאילו הכוס שלי מתעורר לפניי.

הוא כבר פועם, רטוב, מבקש אותו.

לא בפה. לא בעיניים.

רק דרך הגוף.

ופתאום, הוא נאנח בשקט.

יד אחת שלו מחליקה למטה,

מרימה את הרגל שלי קצת הצידה,

פותחת אותי בדיוק מספיק.

הוא לוחש לי לתוך השיער:

״תמיד רעבה, הא?״

אני מחייכת.. אני לא באמת צריכה לענות 

הוא יודע.. כבר סיפרתי לו.. אני לעולם לא מתייבשת או מתעייפת .

הוא נכנס בי.

חודר בשקט, בעדינות שלא פוגעת בעומק.

הוא לא מזיין.

הוא נוגע.

הוא ממלא אותי.

כמו בית שחוזרים אליו באמצע הלילה.

בלי רעש. בלי אור.

רק נוכחות.

הידיים שלי לא זזות.

אני רק שם.

הוא דוחף את עצמו הכי רחוק בתוכי,

ואני לוחשת, בלי קול כמעט:

״תישאר ככה... תישאר בתוכי...״

והוא לא עונה.

רק מחזיק אותי חזק יותר,

עד ששנינו נרדמים ככה.

אני מלאה.

הוא שקט.

והחיבור בינינו..

בין רטיבות לשלווה,

מרגיש כמו מהסוג שמי שלא שייך לעולם הזה,

לא יוכל להבין לעולם.

 

יש חביתה עם פיתה. מהיר, פשוט, ממלא. טעם שעובר מהר, מספק לרגע אבל לא משאיר זיכרון.
ויש תבשיל שהתבשל שעות. כל רכיב בו ספוג בזמן, בשכבות, בסבלנות. הטעם עמוק, מתפתח, לא יוצא מהראש. כזה שאתה אוכל ביס ועוד ביס ולא יכול לעצור

הרבה מחפשים את המהיר. כאן ועכשיו.
וזה עובד להם, וזה בסדר.
אבל כשמנסים לבנות משהו מהיר, בלי להכיר באמת את מי שמולך, בלי לקרוא אותו, זה מרגיש כמו חביתה עם פיתה..ממלא, אבל ריק מעומק.
לעומת מי שיש לו סבלנות בערמות. מי שמבין שלא בנו את רומא ביום אחד, ומוכן לתת לתהליך לקרות. הוא משקיע, הוא יודע שזו דרך, לא קצרה ולא קלה, היא תובענית וממלאת, אבל הסוף שלה שווה הכול.

 

זה לא קרה בבת אחת. הוא בישל אותי לאט, בסבלנות, שכבה על שכבה, טעם על טעם. וברגע שזה קרה, לא הייתה לי דרך חזרה.
כל מפגש, כל מגע, כל תגובה שלו- הוציאו ממני משהו שלא ידעתי שעוד קיים שם.

 

אני זוכרת את כל הדרך שלנו. כל הרגעים הקטנים שגרמו לזה להעמיק.

אף אחד לפניו לא הצליח לגעת בנקודות האלה. ידעתי שיש בי צד כזה, מין פינה נסתרת. אף אחד לא ידע לאחוז בה ולשחרר אותה. והוא כן. הוא ידע איפה ללחוץ. והוא הוציא ממני בידיוק את התגובות שהוא רצה.

 

אני, שתמיד הייתי שקולה, חדה, קרה, מחושבת. פתאום מצאתי את עצמי ...בהלם, הבעיה הייתה שזה לא הפסיק, מיליון פעמים אמרתי לעצמי "נו בחייאת..תסיימי כבר עם השיט הזה" ושעה אחרי מצאתי את עצמי על ארבע עם הזין שלו עמוק בגרון שלי. סעמק.

 

זה מוציא מאיזון. המוח מתפוצץ מרוב מחשבות. הלב דופק בלי רשות. הגוף נכנע בלי לחשוב. הוא קורא לי "מטורללת" בצחוק, ואני מבינה שזו לא בדיחה.

מה אני אגיד לכם..

דיסוננס פסיכי, אני אוהבת את זה ושונאת את זה, רוצה שזה יפסיק ולא יכולה בלי זה. מתעבת את חוסר האיזון ובו זמנית מתמכרת אליו.

מטורללת בקיצר.

 

שבת שלום 🖤

 

כשמכירים ומתחילים את ההיכרות עצמה, יש את ההתלהבות.

אם הדברים מסתדרים כמו שרוצים.. זה מתחיל ברוב הפעמים ממשיכה פיזית, מתחומי עניין משותפים, מכל מה שכל אחד מחשיב כפרמטרים החשובים לו.

זה מרגיש חדש, מסעיר, מבטיח.

אבל לפעמים צד אחד מאוד רוצה. הוא מוצא בצד השני את כל מה שהוא צריך.

מתמסר, משקיע, נותן מעצמו בלי סוף. והצד השני? כנראה לא רואה את אותה תמונה. 

לא חווה את אותו חיבור. הוא לא שם!

ופה מתחילה הבעיה.

הצד שרוצה יותר מרגיש שהוא נאחז, מדמיין עתיד, מתרגש מכל פרט קטן.

אבל אם הצד השני לא שם? נוצר פער.

הפער הזה יכול לייצר חיכוך, פגיעה, ובסוף גם התרחקות.

הרבה פעמים אנחנו חושבים שויסות רגשי הוא מושג ששייך רק לילדים..

משהו שמטפלים בו בגיל צעיר, כשהכעסים מתפרצים בקלות.

אבל האמת היא שויסות רגשי מלווה אותנו בכל גיל. גם מבוגרים, עם כל הניסיון שצברו, לא תמיד יודעים לעצור את עצמם ברגע שהרגש מציף.

 

כשצד אחד לא מקבל את מה שהוא מצפה לו: קרבה, תשומת לב, מענה רגשי ..הוא עלול לפעול מתוך דחף.

כעס, פגיעה, עצבים, דחייה. לא מתוך כוונה רעה, אלא פשוט כי הוא לא יודע לווסת.

ושהרגש השלילי מופעל? לפעמים עושים דברים שמתחרטים עלייהם.. ממש. פוגעים במישהו סתם. 

וזה בדיוק מה שמפרק לא מעט קשרים. לא חוסר רצון, לא חוסר אהבה.. אלא חוסר יכולת לנהל את הרגש ולתת לו לנהל אותנו.

וזה קשה.

קשה לעצור את עצמך כשהלב שורף.

שלא מקבלים את מה שרוצים.. שהבועה שבנית מתנפצת

קשה לבחור תגובה שקולה כשהגוף רק רוצה לפרוק.

אז בונים סיפור לעצמנו למה זה לא עבד כדי שיכאב פחות.. ומתחילים להאמין לסיפור, גם אם בפנים יודעים את האמת.

אבל בסוף? קשר אמיתי לא נבנה רק מההתלהבות והחיבור הראשוני

הוא נבנה גם מהיכולת לשאת רגשות, לא לוותר לדחפים, ולעשות את הצעד הנוסף שדורש סבלנות.

ולפעמים, הבעיה בכלל לא בויסות. אלא בחוסר ההתאמה. צד אחד כבר רואה עתיד מושלם והצד השני בכלל לא שם.

ואז כשהבועה מתפוצצת, הכאב חד פי כמה.

ברגעים כאלה צריך לעצור, לנשום, ולהבין שלא כל חיבור נועד להחזיק.

לא כל רצון יכול להפוך למציאות.

ואם זה לא מסתדר? כנראה שזה לא היה אמור להיות מלכתחילה.

 

שבוע טוב 🖤

יש ימים שאני לא רואה אותו.

יומיים, שלושה וזה כבר מורגש. זה לא סתם געגוע, זה פיזי.

הגוף שלי מרגיש את החוסר שלו, כאילו משהו לא מאוזן

וחוזר לאיזון שאנחנו נפגשים..

ואז מגיעים הרגעים הפשוטים. לפעמים אנחנו רק יושבים ורואים סדרה מטופשת, כזאת שלא באמת דורשת תשומת לב.

ועדיין, כל מה שחשוב זה שהוא שם. זה לא משנה אם הוא קרוב אליי או יושב קצת רחוק.

עצם זה שהוא ברדיוס שלי, שאני מרגישה את הנוכחות שלו, זה מספיק

אפילו רק בשיחה, אני נשאבת. אנחנו יושבים, אני זורקת לו שאלות סתמיות, והוא עונה.

כל מילה שלו נבלעת אצלי פנימה. אני לא רק מקשיבה, אני מרגישה אותו כשהוא מדבר.

אין מילה שלא חודרת, שאין לה משקל.

גם אחרי שהשיחה נגמרת, היא לא באמת נגמרת.

המילים שלו נשארות לרוץ בי, אני מחזירה אותן שוב ושוב, מפרקת, מרכיבה מחדש, מנסה להבין מה בדיוק הוא מרגיש, מה עבר לו בראש כשהוא אמר אותן, מה מעסיק לו את המחשבות, על מה זה יושב .

ובין כל זה, אני קולטת כמה אני רוצה לשמח אותו.

לא במחוות גרנדיוזיות ..אלא בדברים הקטנים, באיזה חיוך, במילה נכונה, בהפתעה קטנה שרק הוא יבין אותה..

משהו שבעיקר יראה לו שאני רואה אותו.

וככה, ברגעים הכי פשוטים, אני מבינה את זה חזק וברור..

הוא לא סתם חלק מהחיים שלי..

הוא הפך להיות אחד החשובים בהם.

 

שבת שלום🖤