תובנות באות בלילה

אני עירומה, יושבת על הרצפה, שותקת.

הוא שותק גם.

רק מסתכל עליי.

העיניים שלו כבדות, שורפות.

אני מרגישה את הרטיבות נוזלת לי על הירך, כאילו הגוף שלי מגיב בלי רשות.

הוא מתיישב על הכורסה, פותח רגליים, הזין שלו קשה.

הוא לא אומר מילה.

רק מצביע עם האצבע.

אני קמה בלי לחשוב, מטפסת עליו כמו חתולה, מתיישבת לו על הברכיים, לוקחת אותו פנימה באיטיות.

הוא עבה, חם, כל הגוף שלי מתעוות כשהוא נכנס.

אני מניחה את הידיים על החזה שלו, מתחילה לרכב.

לאט.

חזק.

העיניים שלי חצי עצומות, הפה שלי פתוח.

הוא שקט לגמרי.

רק נושם כבד.

אני מרגישה כל וריד בזין שלו משפשף אותו מבפנים, מרגישה איך הוא מחזיק את עצמו שלא לזוז.

רק נותן לי לכוון את עצמי עליו,

אבל אני יודעת שזה זמני.

 

 

אני מגבירה קצב.

מפשקת חזק יותר.

מרטיבה אותו לגמרי.

הירכיים שלי מתנגשות בירכיים שלו כמו מחיאות כף.

אני גונחת לו לתוך הפנים, הגוף שלי עולה ויורד עליו כאילו שאני בולעת את עצמי פנימה.

אבל הוא לא זז.

לא נוגע בי.

לא עוזר לי.

רק נותן לי להתעייף.

הוא פתאום עוצר 

המבט שלו עולה.

אני מזהה את החיה רק מהמבט בעיניים

הוא תופס לי את הצוואר עם יד אחת, דוחף אותי אחורה

מרים אותי ממנו

ומסובב אותי לרצפה, על הברכיים

אני מסתובבת אליו, מסתכלת עליו מלמטה

הוא עומד מולי

תופס לי את הראש, מצמיד אותי אליו

ודוחף לי את הזין עמוק לתוך הגרון

בלי שאלה

בלי הכנה

אני שואפת עמוק

והוא פשוט נכנס

חזק

חד

היד שלו תופסת לי את השיער, הוא מזיין לי את הפה כאילו הוא מזיין כוס

הגרון שלי נחנק עליו

העיניים שלי דומעות

והוא רק מחזיק אותי שם

דוחף

ומושך

ושוב

ועוד

אני לא נושמת

אבל לא עוצרת

אני מרגישה את הרוק נוזל לי מהשפתיים

הוא מושך את הראש שלי אחורה

הזין שלו נמרח לי על כל הפרצוף

ואז עוד פעם בפנים

עמוק יותר

אני בולעת

נחנקת

והוא נאנח

הוא לוחש משהו, לא ברור

ואז פשוט מושך אותי לספה על ארבע, גב קמור, רגליים רועדות, והוא עומד מאחוריי.

לא נוגע. לא ממהר. רק שם.

התחת שלי אוטומטית מחפש את הזין שלו, כאילו הגוף שלי כבר למד לעשות את זה בלי אישור.

הוא שותק. נותן לי להחליק עליו עד הסוף.. אני דוחפת את עצמי אחורה, עם כל הגוף, הכוס שלי פתוח, רטוב, בולע אותו בכל דחיפה קטנה.

מזיינת את עצמי על הזין שלו הכי עמוק שאפשר.

 

 

הוא עדיין לא נוגע בי. אני יודעת שהוא אוהב לראות אותי עושה את זה לבד.

בלי עזרה. בלי הנחיה. רק צורך.

רק כלבה קטנה שמוצאת את הזין שלו גם בעיניים עצומות. 

 

הכלבה הקטנה שלו.

 

 

 

אמרו לי תמיד 

"עד שלא תראי בעיניים, אל תאמיני "

מאמינה שרובנו היינו אדישים עד לפני 3 שעות.. סקפטים..  כבר בחוסר אמונה.. אבל כמו תמיד עם תקווה קטנה בלב.

 

ואלוהים איך ברגע מהפך!! אושר מלווה בהתרגשות, שמחה, עצב, מועקה ובעיקר הלם 

הלם על השנתיים האלו.. הלם על מה עברנו, הלם של קפיצות מאירוע ראשון, לשני, ולשלישי ולרביעי  

הלם .. הלם עם כל קשת הרגשות.

כולנו שרוטים בדרך כזאת או אחרת.. שלא יזיינו לכם את המוח 

עכשיו מתחילים קודם לעכל.. ואז להתחיל להחלים.

 

הם תכף בבית!!!!! לא להאמין !!! 

וכפרה על הג'ינג'י המשוגע.. תעשה לי ילד😍 

 

🇮🇱🇮🇱🇮🇱 עם ישראל חי !! 🇮🇱🇮🇱🇮🇱

 

 

יש רעיון שממחיש עד כמה סביבה מגבילה יכולה לעצור התפתחות טבעית. 

הוא ממחיש איך אנחנו לפעמים בלי לשים לב, נשארים קטנים למרות שהפוטנציאל שלנו עצום.

כשכריש חי באוקיינוס, הוא יכול לגדול לממדים מרשימים.

אבל אם שמים אותו באקווריום קטן ? הוא נשאר קטן.

לא בגלל שאין לו את היכולת לגדול, אלא בגלל שהמרחב שסביבו לא מאפשר לו.

אותו דבר עם ציפור בכלוב.

היא נולדה עם כנפיים, היא יודעת לעוף, אבל אם סוגרים אותב בכלוב? היא תעביר את כל חייה בהליכה מצד לצד על המוט הקטן שלה ותחשוב שהוא כל עולמה.

ככה גם אנחנו.

כמה פעמים אנחנו מגבילים את עצמנו בלי לשים לב? נשארים בסביבה מצומצמת, בהרגלים שחונקים, בגבולות שיותר נוחים לנו מאשר טובים לנו.

"האדם אינו מפחד מהלא נודע, אלא מהוויתור על מה שהוא כבר מכיר" 

שלא תתבלבלו.. זה לא חוסר כישרון או חולשה פנימית, אלא מגבלה שמופעלת מבחוץ.. סביבה, נסיבות, הרגלים, גבולות.

כשהם קיימים, הם מגדירים את המרחב בפועל, גם אם אפשר הרבה יותר.

"הגבולות היחידים שלנו הם אלה שאנחנו מוכנים לקבל מבלי לערער עליהם" 

משפט שמחזיר אותי כל פעם מחדש לשאלה: מי בעצם מצמצם אותנו? אנחנו, או הסביבה?

 

אבל אז מגיע רגע אחד.

מישהו פותח לכם חלון קטן, מראה לכם שיש עוד אפשרות.

לפעמים זה מילה, לפעמים חוויה, לפעמים אדם שנכנס לחיים שלנו בזמן המדויק ופתאום מרגישים את הדגדוג מתעורר מבפנים.

 

שבת שלום 🖤

 

יש הרגלים שאנחנו סוחבים איתנו שנים. דברים שאנחנו עושים כמעט על אוטומט, רק כי ככה התרגלנו. זה מוכר, זה בטוח, זה מה שאנחנו יודעים.

אבל בעצם זה גם מה שאנחנו לא יודעים.

כי כל עוד לא פגשנו משהו אחר, אנחנו אפילו לא מבינים שיש אפשרות אחרת.

שזה קורה, שאתה חווה את אותה פעולה מוכרת, אבל פתאום אחרת.. משהו קטן משתנה. אולי מגע, אולי מילה, אולי פשוט הקשר חדש.

ובשנייה אחת כל מה שהכרת מקבל שדרוג.

אתה מגלה שהרגשה יכולה להיות עמוקה יותר, טובה יותר, עוצמתית יותר.

אבל עם הגילוי הזה מגיע גם המחיר.

כי ברגע שהרגשת את השדרוג הזה, קשה לחזור אחורה. קשה להסתפק שוב בגרסה הישנה, הפשוטה.

כי הגוף זוכר, הלב זוכר. ההרגשה שנפתחה בפנים הופכת להיות אמת חדשה ואתה לא מוכן להתפשר על פחות.

וזה לא קורה רק פעם אחת.

זה חלק מהמסע שלנו.

בכל שלב בחיים אנחנו מגלים עוד שכבה. עוד עומק. עוד דרך להרגיש.

ובכל פעם שזה קורה אנחנו משתנים. אנחנו לומדים מחדש מי אנחנו, מה אנחנו צריכים, איפה אנחנו באמת מרגישים טוב.

מה שמרתק במסע הזה הוא שהוא לא נגמר. בכל פעם שאנחנו חושבים שהגענו לקצה מתגלה עוד פתח.

זה כמו שכבות שמוסרות אחת אחרי השנייה ואנחנו מגלים שמתחת לכל שכבה מסתתרת עוד אמת.

והאמת הזאת לא תמיד פשוטה.לפעמים היא שורפת..

כי לגלות שאתה יכול להרגיש יותר טוב, זה גם להודות שמה שהיה קודם לא הספיק.

זה להודות לעצמך שחיית בקטן, שהסכמת לפחות.

 ברגע שאתה יודע שאפשר אחרת, אתה כבר לא מתפשר.

לא על מה שאתה נותן, לא על מה שאתה מקבל, ולא על הדרך שבה אתה חי את עצמך.

זה מה שהופך את המסע הזה לכל כך אישי וכל כך חד.

זה לא מסע שמודדים בכמה קילומטרים או בכמה ימים.

זה מסע שמודדים בלב.

ברגעים שבהם ההרגשה שלך התחדדה, השתדרגה וקיבלה חיים חדשים.

כשזה קורה..זה כמו סימון דרך פנימי.

אתה יודע שעברת משהו.

וגם אם תחזור אחורה במעשים, לעולם לא תחזור אחורה בהרגשה.

 

כי בסוף, המסע הזה הוא לא לאן נגיע, או איזה יעד נכבוש...אלא איך נרגיש בדרך.

 

חג שמח🖤

 

שולטים ונשלטות - אחרי המון שאלות, מחקר, תהיות, ניסיונות על עצמי, ובעיקר -בדרך שעברתי .. הגעתי לתובנות משלי.. כמובן שדעה אישית שלי, ופונה ל2 המינים 🖤

 

מהו שולט בעיניי?

וכמה משמעות ואחריות יש למי שבוחר להציג את עצמו כשולט.

נתחיל בזה שיש הרבה בלבול סביב המילה "שולט".

הרבה חושבים שזה מסתכם בכוח, בפריקה, בשימוש.

ויש סיבה שיש תפקידים.

ניקח לדוגמא סאדיסט:סאדיסט הוא לא בהכרח שולט. לסאדיסט יש מטרה ברורה: לגרום כאב, לשחק עם הגבולות, למצוא את הסיפוק מהאקט עצמו. וזה בסדר, יש בזה יופי בפני עצמו.

יכול להיות גם שולט שהוא סאדיסט. זה לא פוסל אחד את השני, להפך, זה יכול להשתלב.

יש קינקים..ויש כאלה שחושבים שהם "שולטים" אבל הם לא.. הם אנשים שפשוט רעבים לסקס מגוון, לחוויות, לגיוון פיזי.

זה לא רע או פסול, אבל זה לא שליטה.

 

שולט אמיתי זה משהו אחר.

כשאתה באמת שולט, זה לא רק אקט, זה לא רק תשוקה. זה תפקיד.

אפשר לדמות את זה למנהיג, לא במובן פוליטי, אלא במובן של מי שמוביל דרך.

הנשלטת היא ה"עם", היא לב הסיפור.

והשולט, כמו מנהיג אמיתי, צריך לדאוג שהיא תרגיש שהיא בחרה נכון.

שהדרך שהוא מוביל אותה לא רק שוברת, אלא גם בונה.

שהיא מתפתחת, מתחזקת ומתעצמת מהדרך, מהתהליך, ממנו.

וכדי שזה יקרה, השולט חייב לפעול, להוביל, להראות דרך ולהפוך את ההתמסרות שלה להוכחה שהיא לא טעתה בבחירה שלה.

זה, מבחינתי, שולט אמיתי.

 

הרבה אנשים מסתכלים על דס"מ ורואים בעיקר כוח. עליונות .. ופיזי.

אבל בפועל זה רק קצה הקרחון.

נתחיל בעובדה:

שולט בלי נשלטת.. הוא לא שולט.

הכוח הזה לא שלו, הוא מקבל אותו. היא מעניקה לו אותו אחרי דרך מסוימת, אחרי שבדקה, אחרי שהבינה שזה נכון לה.

וכמובן שכדי שלשולט יהיה עיניין ורצון הוא בוחר נשלטת שמתאימה לו בפרמטרים שחשובים לו, זה מסע משותף והצד המוביל עובר דרך עם עצמו בכל מסע מחדש. 

 

תמיד התעניינתי בתשובה לשאלה- מה שולט צריך מהנשלטת שלו?

חלק יענו לפרוק עליה, להשתמש בה.

וזה לא שזאת לא אחת המטרות וזה חלק מהדרך, נכון. 

אבל זה לא הלב של זה.

שולט אמיתי הוא לא רק זה ששובר את הגוף , הוא זה שקורא אותה.

לומד אותה.

מבין על מה הכל יושב.

הוא זה שיודע להוריד חסמים, לגרום לה לבטוח בו.

להפוך אותה לאדם טוב יותר, חזק יותר.

לקלף את הקליפות, לחשוף, ולתת לה להשתחרר באמת.

הוא זה שרואה אותה גדלה ופורחת כמו פרח שקיבל בתור זרע קטן והיום היא ורד ענק בזכותו.

היא מפקידה בידיו את הנפש שלה..והוא צריך לשמור עלייה מכל משמר.

פיזי זה חשוב, ברור. הוא חלק מהכל.

אבל הדרך הזאת - להגיע מפוחדת וחוששת, ובסוף לרקוד סלואו צמוד עם המפלצות הפנימיות בלי פחד?

זה הניצחון.

זה לתת מה שצריך, לא מה שמצופה.

לשבור דפוסים.

לנתק היגיון.

להעמיד במבחנים קלים וקשים יחד.

כל פעם לגעת בסף שלה, ולעצור. 

בהדרגה.. עם תשומת לב מקסימלית לכל הפרטים. לתגובות, לזהות מתי זה יותר מידי, ומתי אפשר ללחוץ עוד..

הרבה חושבים ששליטה זה לגרום להתמכרות.

אבל אין דבר כזה להתמכר לבן אדם.

ההתמכרות היא לאיך שהוא גורם לך להרגיש.

שולט חייב לזהות תלות.. כי זה מסוכן. להבין מתי לעצור ושהכל יוצא משליטה ופרופורציות, מתי זה כבר לא בריא ויכול לגרום לנזק. 

שליטה אמיתית לא אמורה לשבור על מנת לרסק אלא לחזק. לקום חזקה יותר מכל שבירה.

קשר כזה צריך להעצים, לעשות טוב.

וזה קורה רק כששני הצדדים מודעים לזה.

 

זה לא אומר שלא יהיה כאב, פחד, אכזבה.

תהליך אמיתי מכיל הכל.

בגלל זה למצוא התאמה לקשר כזה זה קשה ונדיר.

זה למצוא שותף למסע.

למצוא מישהו ולהגיד לעצמך "כוסעמק, אני קופצת למים, אני סןמכת עליו"

 

מודעות להכל לא הופכת את הדרך לקלה.

לדעת מה נכון לא הופך את זה לפשוט.

וההפך, גם אין רצון שזה יהיה פשוט

כי שם, בתוך הקושי, בתוך התהליך, בתוך ההתמודדות ..

נמצא השחרור האמיתי

נמצאת האמת האמיתית,

ושם נמצא הניצחון.

 

שבת שלום וחתימה טובה 🖤

 

חשבתי שאם אהיה נוכחת תמיד, אם אתן את עצמי בלי סוף,

אם לא אפסיק להתאמץ, להחזיק, להכיל, להיות..אז אהפוך לכל מה שצריך.

אז לא.

גם כשהייתי שם כל הזמן, גם כשהתאמצתי עד כאב,

זה לא הפך אותי להיות האישה שנחוצה.

יש בי הרבה צדדים..אבל לא הכל.

יש בי נתינה, יש בי עומק, יש בי לב.

אבל יש בי גם חוסרים.

מקומות ריקים, תכונות שכנראה קיימות רק באחרים.

 

זה מרסק לגלות שהמאמץ שלי לא תמיד מביא תוצאה...

לפעמים הוא מתפוצץ לי בפנים.

כל מה שבניתי, כל מה שחיכיתי לו? מתהפך עליי.

ואף אחד לא יודע מה הקרבתי בדרך,

כי לא שיתפתי, לא סיפרתי, לא ביקשתי, רק התאמצתי.

והתוצאה? הפוכה לגמרי ממה שציפיתי.

כל דבר שאת לוקחת על עצמך בא על חשבון משהו אחר

ולפעמים את מתאמצת לשווא.

 

אני לא יכולה להיות הכל ולתפוס מכל הכיוונים..לא יכולה להכריח את עצמי להיות מה שאני לא.

וכל ניסיון להחזיק בכוח? שורף אותי יותר.. כי הוא תמיד נכשל ומכאיב

זה כמו לדחוף שוב ושוב דלת נעולה, עד שהגוף שלי נמעך עליה..זה לא מוביל לשום מקום.

 

אז הגיע הזמן לשחרר.

להפסיק להחזיק בכוח, להפסיק לנסות להיות הכל לכולם,

להבין שלפעמים גם אם אני שם.. זה לא יספיק.

ומה שיקרה? יקרה. כי זה מתיש. 

 

אז כנראה שאשאר מי שאני😉 עם מה שיש בי, ועם מה שאין.

 

הייתי חייבת להראות את התחתון גם מאחורה, וזהו! נגמרה האובססיה אליו מרגע זה 😂

חשיפה אמיתית היא לא להוריד בגדים.

חשיפה אמיתית היא הרגע שבו מישהו מניח לך מראה מול הפנים ואת לא יכולה לברוח.

 

כל הזמן הזה האמנתי שאני יודעת מי אני.

ידעתי להסביר לעצמי למה דברים קורים, למה אני מתנהגת בצורה מסוימת, למה אני בוחרת מה שאני בוחרת.

וכשמשהו כאב, היה לי סיפור מוכן להרגיע את עצמי.

סיפור שבו אני תמיד הצודקת, תמיד מובנת, תמיד עושה את הכי טוב שאני יכולה.

 

אבל שמציגים לי עובדות.

שיודעים איך לגעת בדיוק בנקודות שאני מתחמקת מהן.

ופתאום אני מבינה.

מבינה שכל מה שסיפרתי לעצמי לא היה שקר מוחלט ..אבל גם לא אמת שלמה.

זה קשה.

קשה לשמוע על עצמך אמת שלא מלטפת.

קשה לגלות שהרבה מהפעולות שלי נבעו מאגו.

קשה להבין שהתגובות שלי לא תמיד היו אותנטיות אלא ניסיון להגן על פצע ישן.

וזה עוד יותר קשה להודות בזה בקול.

יש רגעים שזה מרגיש כמעט בלתי אפשרי.

כי להסתכל על האמת בעיניים אומר לפרק את ההצגות שלי,

לוותר על הסיפורים שסחבתי שנים,

להיות עירומה באמת, בלי כיסוי, בלי הגנות.

 

ובכל זאת, זה בדיוק המקום שבו מתחילה העבודה האמיתית.

למצוא את הכוח לראות את עצמי כמו שאני,

לקבל שגם בי יש צדדים שלא נעימים,

ולזכור שגם זה חלק ממני.

 

העבודה הזו יומיומית.

זה לא קסם שקורה בלילה אחד.

במיוחד אחרי שעוברים דברים שמטביעים חותם עמוק,

צריך ללמוד כל פעם מחדש לראות את הטוב,

גם כשיותר קל להיאחז בכאב.

 

להבין שאם אדבר בקול יותר חזק.. המסר שלי לא תמיד יועבר בצורה יותר עוצמתית,

ההפך.. הסוד הוא להבין שבני אדם שומעים את אותם המילים גם בדיבור שקט.

להבין שאם שאלתי שאלה וקיבלתי תשובה, זאת התשובה.. גם אם היא לא לשביעות רצוני, אין לי דרך לשנות אותה. 

 

בסוף.. החשיפה הזו היא לא עונש, היא מתנה.

כי רק כשאני באמת רואה את עצמי..אני יכולה לבחור להשתנות.

ואז החשיפה לא רק כואבת, היא גם משחררת.

 

שבוע טוב 🖤🖤

 

עפה על התחתון, מודה 🫢 הוא יפה מידי שאשאיר אותו לעיניי בלבד 😜

הפעולות, המאמצים, בוא נקרא לזה "לצאת מגדרך" 

לא ישנו שום דבר אם כך הוחלט מלכתחילה.. 

יש דברים שהם לא קשורים אלייך, כן זה קשה להבין 

תיהיי את, זה אמור להספיק.. לרוב ❤️ 

 

באווירת החג וזה 😜

לבנה וטהורה 😈 והפרחים.. כי חייב, בכל זאת

 

שנה של עקשנות הסתיימה.

של הישרדות. 

אבל גם שנה של למידה.

שנה שבה למדתי מי אני כשאני שותקת,

ומי אני כשאני מסרבת לוותר.

 

ועכשיו אני רוצה אחרת.

שנה של נקודות פתיחה,

של לב שיכול לנשום.

של רצון שלא צריך להילחם כל פעם שהוא מבקש להרגיש.

 

שנה בטוחה.

שבה אפשר להיות פגיעה בלי לשלם על זה מחיר.

שנה שמותר להוריד את הידיים, לא להחזיק את הכל, לא לשרוד.

שנה שמותר לאהוב. גם את עצמי.

 

שנה של שקט אמיתי.

בלי רעש מיותר. בלי הצגות. בלי מלחמות של אגו.

שנה שבה אני לא צריכה להילחם על המקום שלי.. אלא פשוט להיות.

 

שנה טובה

שלא מבקשת הרבה

רק שסוף סוף..

ירגיש נכון.

 

שמתי לב לתבנית שחוזרת על עצמה.

בני אדם נכנסים לשיחה או לרגע רק אם יש להם מה להרוויח מזה.

זה לא סתם "בוא נדבר", זה תמיד "מה יצא לי מזה".

 

קרה לי לא פעם שמישהו פתח איתי שיחה.

אני לא מסתירה כלום, ישר אומרת: אני בקשר. יש לי שולט.

ופתאום אני רואה את השינוי.

העניין נעלם. ברגע שאין אופק להמשכיות או מיניות זה הופך ללא רלוונטי.

 

מצד אחד זה הגיוני. אנשים לא רוצים לבזבז זמן אם זה לא יוביל למשהו שהם חיפשו.

אבל מצד שני אני לא מצליחה להבין...

למה שיחה לא יכולה להיות שיחה?

אני בן אדם חברותי.

אני אוהבת להכיר אנשים.

אני אוהבת לנהל שיחות גם אם הן לא מובילות לשום דבר מוחשי.

כי אין לדעת, אולי זו סתם שיחה שתגרום לי לחייך, אולי מישהו ישתף סיפור שיעורר בי השראה, אולי היא בכלל תישכח מחר.

ועדיין?  ברגע הזה היא משמעותית.

 

ויש גם את אלה שלוקחים את זה צעד רחוק יותר..ה"ציידים".

אלה שמנסים לתפוס מקום שלא שייך להם.

כתבתי על זה בעבר.. 🤦‍♀️בפוסט

במקום לקבל את מה שניתן להם, שיח פשוט ואותי כבן אדם שמתעניין, הם מנסים להנדס אותי לטובתם.

זורקים הערות על הקשר שלי, מנסים ללכלך, מנתחים אותי כאילו הם יודעים טוב ממני מה נכון בשבילי.

זה כבר לא שיחה ..אלא משחק מלוכלך שבו הכול מותר והכל כדי למשוך אותי לצד שלהם.

אני רק מסתכלת על זה מהצד וחושבת.. באמת? זה מה שיש לכם להציע?

זה לא חיזור, זה לא עניין, זה אפילו לא חכמה. זה כמו מסע ציד עם נשק צעצוע... מביך, שקוף, ורק מוריד מהערך שלכם.

 

ובסוף זה חוזר לאותה נקודה. בשביל רוב האנשים שיחה היא לא שיחה.

היא מבחן, עסקה, חישוב של רווח מול הפסד.

ואם אין תוצאה ברורה אין עניין.

 

ואני אומרת לעצמי, מתי שיחה הפכה לפרויקט?

מתי הפסקנו פשוט ליהנות מלדבר, להכיר, לצחוק, בלי לחשב מה יצא מזה.

 

אולי אני תמימה. אולי אני מבזבזת דקות יקרות של אנשים שלא מבינים למה בכלל לשבת ולדבר אם זה לא מתקדם לשום מקום.

אבל מבחינתי שיחה היא שיחה.

תקשורת אנושית בסיסית.

והיא שווה גם כשלא יוצא ממנה כלום.

 

חג שמח 🖤

 

_{רק שלו, מכורה ❤️}