תובנות באות בלילה

בואו נעזוב רגע ימין או שמאל, מי צודק ומי לא.. 

זה לא באמת רלוונטי.

נדבר רגע על דמוקרטיה בלבד... 

ארצות הברית! חח פאקינג ארצות הברית ..

מדינת הדמוקרטיה! מדינה שבא כל אחד יכול להיות מי שהוא.. לדבר על מה שבא לו..להתלבש איך שבא לו, להזדיין עם מי שבא לו.

ובינינו? ישראל ניסתה להיות "מיני ארצות הברית", כי תאכלס? זאת דמוקרטיה אמיתית. ארץ האפשרויות האינסופיות..  ארץ החופש.

במלחמה נתקלנו בזה הכי הרבה, ישראלים שחיים במדינת ישראל.. הביעו את דעתם נגד המדינה ונגד הצבא.. ולא עשו להם כלום! (תשאלו את פוטין מה דעתו על זה.. ומה היה קורה אם זה היה קורה ברוסיה)

אז בן אדם.. שהביע את דעתו! ולא משנה מה היא! קיבל כדור באמצע נאום מטווח של 200 מטר..

דמוקרטיה? זה לא.

אבל בואו נגלוש למקום אפל יותר .. הוא תמך בישראל, הוא ניסה להסביר לעולם כולו.. מה זה לנהל מלחמה עם פאקינג ארגון טרור! עם הרוע הטהור ביותר.. עם אנשים שחטפו אזרחים מהבתים שלהם..ומחזיקים בהם כבר שנתיים שלמות.. ומצא את מותו. נרצח בדם קר בכוונת תחילה.. כי ברור שתכננו את זה לפרטי פרטים.

מה זה אומר לנו עם ישראל היקר? 

שחזרנו אחורה המון שנים לתקופת הנאצים, לאנטישמיות המזעזעת.. בשנת 2025.

שגם אם אתה לא יהודי, אלא רק אחד שלמד וחקר וגיבש דעה, והחליט להיות בעד ישראל.. אתה לא מוגן בשם הדמוקרטיה.. ועזבו לא מוגן.. יותר מפחיד, שיש אנשים כל כך קיצוניים כמו הנאצים.. שמוכנים לשבת בכלא ולרצוח מישהו שבעד ישראל, בקיצור? דמוקרטיה בתחת שלי. 

ומה יקרה עכשיו? חושבים שכל מי שתמך בנו בעבר ימשיך לצעוק את זה בקול? לא. כי ראינו מה זה קיצון .. מה זאת שנאה קיצונית פנאטית.. מה קורה שהשנאה כל כך חזקה שאתה מוכן לרצוח בשמה. 

ותמיד איכשהוא זה מתערבב עם שמה של ישראל.. אז עכשיו זה שרצח.. יצר לנו מציאות חדשה.. מציאות ששוב נרכין את הראש שלנו ונתבייש ביהדות שלנו ונסתיר אותה.. מוכר לכם? כן כן.. מלחמת העולם השנייה. שואה. בשנת 2025

רק אני מבינה שאין מקום בטוח ליהודים בשום מקום? ניראה לי שכולנו הבנו את זה.. ומי שלא? אולי תבינו עכשיו

ואעלק רציתי לנסוע עם הילדים שלי ליורו דיסני בצרפת 🤦‍♀️ סעמק ערס. רק על זה קמתי עצבנית  

בוקר חרא. וזה

יש שלב כזה בקשר שבו הבושה נגמרת.

"נגמרת" במרכאות, כי היא לא באמת נעלמת ברגע אחד, אלא נשחקת לאט, מתקלפת שכבה אחרי שכבה.

זה קורה כשמישהו ראה אותך כבר בכל הצורות שלך.

והוא לא נבהל מזה.

ההפך. לשם הוא כיוון מהרגע הראשון.

זה מה שהוא חיפש, לא את הגרסה המחושבת שלך, לא את התדמית המלוטשת, לא את התסריט המוקפד.

הוא רצה שתפסיקי לחכות, שתפסיקי לצפות, שתפסיקי לחשוב מה "אמור לקרות".

הוא רצה את כולך

הוא שמע את הדברים שלא העזת להגיד בקול רם,

את המחשבות הכי מכוערות, הכי מפחידות, הכי מביכות.

ראה את הגוף שלך בכל מצב, בכל זווית, בלי לייפות ובלי להסתיר.

לא רק את הפוזה הסקסית ,אלא את התנועה הלא מחמיאה, בכל כיוון, בכל רגע.

עם כל מה שחי בך, גם המכוער וגם המבריק.

והוא אהב את הכל.

זה השלב שבו משהו נשבר.. והופך חופשי.

כבר אין צורך ללטש משפטים או לחשב צעדים.

אין מחשבה על איך זה נראה מבחוץ. 

יש פשוט את מי שאת, וזה בידיוק מה שהוא רצה מההתחלה.

זה לא קורה ביום אחד.

זה לוקח זמן, זה דורש אומץ, זה דורש דרך.

אבל כשמגיעים לשם? זה שחרור שאין לו תחליף.

שם מבינים מה זו אינטימיות אמיתית.

שם מבינים מה זה לעבור מסע יחד.

תמיד היה לי קל לייעץ לאחרים.. להגיד "אם תעריך את עצמך, רק אז יעריכו אותך".

זה נשמע כל כך נכון כשאומרים את זה לאחרים. אבל האמת? כשזה נוגע אליי, שם זה תפס אותי.

הייתי בטוחה שאני מעריכה את עצמי.

ואז פתאום..קלטתי שאני ממש לא.

חשבתי שהערכה עצמית זה להראות ביטחון, לדבר חזק, להחזיק ראש מורם.

אבל זה לא. להעריך את עצמי זה דווקא בשקט.

זה לדעת בפנים שאני שווה, גם בלי שמישהו ימחא לי כפיים.

זה להרגיש שלמה עם עצמי, גם אם אף אחד לא רואה.

הרגע שזה היכה בי היה כשקלטתי שאני כל הזמן דואגת לכולם, אבל לעצמי אני לא.

תמיד הייתי זמינה, תמיד הייתי שם למלא צורך, להיות התשובה של מישהו אחר. זה גרם לי להרגיש נחוצה, אולי אפילו אהובה.

אבל כשהתחלתי לדאוג לעצמי? פתאום משהו השתבש.

האנשים סביבי לא קיבלו את זה. הם הסתכלו עליי כאילו השתניתי, כאילו משהו בי התקלקל.

אבל האמת היא שלא השתניתי.. פשוט התחלתי להבין.

זה לא קרה ביום אחד. זה לקח זמן.

לקח זמן לשים לב שברגע שאתה ממלא חלל של מישהו, יש לו אינטרס שתישאר שם. נוח לו.

הוא מראה חיבה, אהדה, כל עוד אתה באותו מקום שמשרת אותו.

אבל כשאתה פתאום דואג לעצמך? משהו משתנה.. והם כבר לא מבינים מה קרה.

בחרתי להקיף את עצמי באנשים שרואים אותי באמת, אבל גם להבין שזה לא תנאי.

כי לא משנה מי יישאר ומי ילך ,אני נשארת עם עצמי. וזה הדבר הכי חשוב.

היום אני מזכירה לעצמי: תדאגי לעצמך.

תעריכי אותך. תזכרי שאת חשובה.

כי בסוף? זה תמיד מתחיל ונגמר בך.

שבת שלום 🖤

בקשר כזה אין מקום להיגיון.
ההיגיון תמיד ינסה להחזיק סדר: להגיד שדבר אמור להגיע עכשיו, שזה הרגע, שזה הזמן.
אין נוסחא. אין סוף ידוע מראש.

כשנכנסים לדינמיקה באמת, לומדים לשחרר את המחשבה שמחפשת הגדרה.
כי ההיגיון אולי מבקש ביטחון, אבל הוא לא מדליק את החושים.
דווקא מה שנלקח, דווקא מה שלא מגיע בזמן, הוא זה שצורב בגוף.

המוח מגיב אחרת לגמרי כשמשהו נקטע.
הוא נכנס לדריכות: הנשימה משתנה, הדופק מתגבר, הגוף דרוך מהחוסר.
העור נהיה רגיש יותר, המבט חד יותר, כל תא ערני פי כמה.
החוסר הופך להיות דלק.

וכשזה מגיע? ההפתעה מתפרצת בעוצמה שאין לה תחליף.
נגיעה פתאומית שחותכת את האוויר, מילה שנזרקת בדיוק כשוויתרת עליה, מבט שחודר ברגע הלא צפוי: כל אלה הופכים הכל לעוצמתי פי כמה.

זה דומה למשחק מקדים שאין לו סוף ברור.
הרגעים מתארכים, המתח נבנה, והגוף נכנס לדריכות.
כל נשימה נעצרת באמצע, כל תנועה מתארכת,
החושים מתחדדים, הלב פועם מהר, אבל אין ידיעה לאן זה מוביל.

דווקא חוסר הוודאות הזה הוא שגורם להרגיש את הכל חזק יותר.
הגוף לומד להקשיב לכל רמז.
כל דבר קטן נדמה כמו גל עצום, כי הוא מתיישב על רעב שכבר בוער.

כשהמגע בסוף כן מגיע? הוא לא עוד מגע.
הוא פיצוץ של כל המתח שנבנה לפניו.
זה לא רק מה שנעשה, אלא הזמן שנשמר, החוסר שהצטבר, המשחק שלא נתן מנוחה.

וככה זה גם בחיים עצמם..
הציפייה הארוכה, החוסר של מה שחשבנו שצריך לקרות, היא שמכינה אותנו לחוויה גדולה יותר.
המתח שלפני- הוא לא פחות חשוב מהשיא. לפעמים הוא עצמו השיא.

בקשר כזה המשחק המקדים הוא לא פרולוג לפני הסצנה, הוא הסצנה עצמה.
כל המרחב הופך למתח מתמשך.
אין סוף ברור, אין "עכשיו זה יקרה".

וכשהוא מבין איך לשחק את המשחק.. כל הקשר נע סביב מניעה, השהייה והענקה.
לא מדובר בעוד אקט, אלא במרחב שלם.
והתוצאה היא התמכרות עמוקה,
לא לעונג הסופי, אלא למסע המתמשך.

בסוף הכול קורה בראש..והוא זה שמצית את הגוף 

תמיד אמרתי לעצמי שאני מחפשת מישהו שהוא יותר ממני.
לא ידעתי להגדיר מה זה בדיוק.
מה זה אומר "יותר"? חזק יותר? חכם יותר?
זה לא היה רק משחק של תכונות.
זה היה משהו אחר..חיפשתי מישהו שיכול באמת להשפיע עליי.

היה קשה למצוא. לי לפחות..
כי אני בעצמי מכירה את התהליכים, מודעת למניעים, מבינה את המשחקים.
המודעות שלי היא "מתנה מקוללת", מצד אחד היא מגינה עליי, מצד שני היא מונעת ממני להתמסר באמת.
אז איתו ההפתעה שלי הייתה עצומה, שהוא מצליח להעביר אותי דרך משהו שאני כבר יודעת, מכירה, מנתחת.. ובכל זאת אני נכנסת אליו ביוזמתי, מתוך בחירה.

אני בוחרת בו.

חשבתי שאני יודעת מה זה שליטה.
קשר, חבלים, ציווים, כל זה היה מוכר לי.
ידעתי לשחק את המשחק, ידעתי לגרום לצד השני לחשוב שהתמסרתי, שבפועל לא הייתי בכלל בכיוון ושלטתי בהכל.

אבל הוא הסתכל עליי אחרת.
לא דרך הגוף, אלא דרך הנקודות הסמויות שלי. הוא הקשיב, בדק, חיכה.
והרגע שבו הוא הבין?  היה הרגע שבו "הפסדתי"

כי הוא לא נתן לי מתנות. הוא לא הציף אותי בעונג.
הוא עשה משהו מסוכן יותר- הוא לקח ממני משהו שהיה חשוב לי מאוד.
לא איזו שטות, אלא משהו שהחזיק אותי מבפנים.
משהו שישב לי על חלקים עמוקים.

גיליתי דרכו את מה שאף אחד לא הכין אותי אליו.. שדווקא שם נולדת השליטה האמיתית.
כשמישהו לוקח ממך לא כי הוא יכול, אלא כי הוא יודע שזה בדיוק המקום שמדליק בך את הצורך, את התלות.

כל ויתור שנכפה עליי הפך אותי רעבה אליו עוד יותר.
מצאתי את עצמי קשורה אליו לא בחבלים, אלא בראש.

וזה עלה שלב אחרי שלב.
כל פעם הוא העמיק עוד טיפה, כאילו בנה לי נתיב התמכרות שלא ניתן לברוח ממנו.
ובסוף הבנתי.. הוא לא רק שולט בי.
הוא מתכנת אותי מבפנים.

הוא לקח אותי בדיוק דרך המקומות שבהם הייתי בטוחה שאני שולטת בעצמי.
הוא מנע,שבר הרגלים, הוא בלבל לי את הציפיות.
והוא עשה את זה לא כדי להכאיב, אלא כדי לעורר בי אבולוציה, להפוך אותי ליותר טובה, ליותר מודעת.

הוא זה שמחבר לי את כל הנקודות והסימני שאלה.

זה עובד ככה על המוח של כולנו:
כל חוסר מייצר חוב דופמיני, וכל חוב כזה יוצר תלות חדשה, רצון עז יותר.

כי ברגע שאת מוותרת על משהו ? את מרגישה שוב.
את טועמת תפוח כאילו זה סוכריה.
את נוגעת כאילו זה מגע ראשון אחרי התנזרות ארוכה.
את מתעוררת לחיים.

זה האבסורד: אנחנו רודפים אחרי שיאים, אחרי "עוד קצת", עד שאנחנו מאבדים תחושה.
והתרופה היחידה? להפסיק. לוותר.
לסבול את הכאב של החוסר.. ולגלות שבתוך הכאב הזה יש עונג מסוג אחר. עונג שלא מחייב עוד, עונג שלא שובר אותך. 

דווקא מה שלא קיבלתי, מה שנמנע ממני, לימד אותי את השיעור העמוק ביותר.

כל שלילה הפכה אותי רעבה, חדה, פתוחה לשינוי.

וככה נבנה סיפור מתמשך.
הוא לא רק זה שלצדו אני נושמת אחרת.
הוא זה שרואה אותי בתהליך, גם כשקשה, גם כשכואב, גם כשאני נבחנת.
הוא זה שמחזיק את החבל שמושך אותי קדימה, אל מעבר למה שחשבתי שאני יכולה להיות.

הוא לא "יותר ממני" במובן שהוא גדול עליי.
הוא יותר ממני במובן שהוא חושף בי חלקים שלא הכרתי, שגורם לי לעבור דרך.
ובסוף? אני מגלה שזה תמיד היה שם.
פשוט הייתי צריכה מישהו שידע איך לפתוח את הדלת.

תודה עלייך 🖤 

לכל אחד יש את המפלט שלו.

המקום שהוא חוזר אליו שוב ושוב כדי לנשום, כדי להרגיש טוב, כדי לברוח מכל הרעשים שבחוץ.

זה יכול להיות מקום פיזי, אדם מסוים או תחושה פנימית שעוטפת אותך.

כשאתה שם, הכול מרגיש שקט יותר, נכון יותר.

פתאום אין עומס, אין מרדף.

אתה יודע ששם יהיה לך טוב, ושוב ושוב אתה מחכה לחזור.

אבל אז מגיעה השאלה ..למה בכלל צריך מפלט?

למה שזה יהיה רק בריחה קטנה באמצע החיים הסוערים?

למה לא יכול להיות ככה רוב הזמן?

למה רוב הזמן אנחנו חייבים להיות מוצפים, ורק לפעמים לגעת בשקט הזה?

המפלט נותן פרספקטיבה.

הוא מראה איך זה יכול להיראות באמת.

וכשזה קורה..שיודעים איך זה מרגיש, כבר לא רוצים שזאת תיהיה רק בריחה קצרה באמצע.

אלא שאלו יהיו החיים עצמם. ככה.

כשאדם רוצה לבנות בית, הוא קודם מתכנן. הוא לומד, בודק, מבין מה נדרש ממנו כדי שהבית יחזיק. ורק אז, אחרי שהבין איך לעשות זאת נכון, הוא מתקדם. הוא לא מתחיל מהקירות ולא מהגג, אלא יוצק קודם את הבטון, יוצר יסוד חזק שיחזיק את כל המבנה. רק מעליו אפשר להניח לבנה ועוד לבנה, עד שנבנה בית שאפשר באמת לחיות בו בביטחון.

אותו דבר קורה גם בקשר. במיוחד בקשר שאינו רגיל, שאין בו חוקים ברורים, שהגבולות בו מטושטשים והרצון לפרוץ אותם גדול. כדי שיחזיק, חייבים קודם את הבטון: את הביטחון ואת האמון. בלי זה, שום דבר לא נשאר לאורך זמן. ופשוט קורס.

כשרק מתחילים להכיר, יש תחושה שהכול עדיין שברירי. המילים הראשונות, המחוות הקטנות, השיחות הראשוניות, הן אלו שמניחות את היסודות. כל מילה שנאמרת בהתחלה היא קריטית. היא יכולה להיות לבנה בבניין של אמון, או סדק בקיר שעוד לא נבנה.

מי שיודע באמת לקרוא אנשים, מבין שזה לא רק מה שנאמר, אלא גם איך. המילים שחוזרות על עצמן, הדגשים, המקומות שבהם הקול משתנה. שם אפשר לגלות לא מעט: את הפחדים, את החוזקות, את מה שהאדם מגן עליו הכי הרבה, את מה שחשוב לו באמת. בשיחות הראשונות אפשר לקבל תמונה כללית, נקודת פתיחה.

ומכאן מתחיל תהליך של בנייה: לאט, בזהירות, לבנה אחרי לבנה. זה לא משהו שקורה ביום. אמון נבנה רק מתוך חזרתיות, אבל מה שבאמת מחזיק את הבניין הזה הוא היציבות. במיוחד בקשר שכולל דינמיקה של שליטה ודומיננטיות. הצד שמוביל, השולט, חייב להיות יציב. לא להתנדנד, לא לזוז לפי הרוח.

היציבות היא זו שמאפשרת לצד השני להרגיש מוגן, לדעת שיש בסיס שלא יישבר.

במיוחד בקשר מנטלי, היכולת להיות ורסטילי היא קריטית. אדם שיודע להתאים את עצמו למי שמולו, להבין את השפה, הקצב, השכבות הפנימיות, הוא זה שמצליח לחדור עמוק באמת.

כשיש גם ורסטיליות וגם חוסן מנטלי, אפשר לגעת במקומות הכי עמוקים, ולבנות חיבור אמיתי ומדוייק.

כי כל קשר הוא שונה בתכלית. מה שעבד עם אחת לא בהכרח יעבוד עם השנייה.

מי שחוזר על אותן תבניות, שחושב שאפשר לשכפל קשרים באותה מתכונת, בסוף מפספס את העניין.

בסוף? זה הכל עיניין של בחירה נכונה, עומק שמחפש עומק בחזרה,
שעומדת מולך מישהי חדה, היא רואה הרבה יותר ממה שנאמר. היא שומעת את הטון ולא רק את המילים, קולטת את החזרות, מזהה את הסדקים גם כשמנסים להסתיר אותם.

היא לא מסתפקת במה שמראים לה, אלא בוחנת את מה שנמצא מאחורי המסכה. וככל שהיא חדה יותר, ככה גם האתגר גדול יותר, כי אצלה כל שקר קטן, כל חוסר יציבות, נחשפים מיד.

רק מי שנשאר יציב ועקבי, מצליח להוכיח שהיסודות שלו חזקים מספיק כדי להחזיק גם את שלה.

ואם גרמת לה להיות מופתעת מעצמה.. מזה שהיא נפתחת, מזה שהיא עושה דברים מרצונה ולא מתוך דרישה?

שם נוצר הרגע האמיתי. היא בוחרת רק כי משהו בתוכה זז באמת.

אם הצלחת, זה יחזיק. זה לא יתמוטט.

ממש כמו בניין שנשען על יסודות בטון.

מה שהיא מלמדת אותך בדרך הוא לא פחות חשוב. כי מול מישהי כזאת אתה מגלה שגם אתה לומד לשחרר פחדים, להוריד חסמים, לאפשר לעצמך לגדול.

היא לא רק נבנית דרכך, היא גם בונה אותך.

ברגע שהיא שלך, השמיים הם הגבול.

כששניכם יציבים, כשיש ביניכם את האמון, את הביטחון ואת היציבות, כל מה שנבנה הופך למסע מרתק. מסע שיש בו עומק אבל גם קלילות, רצינות אבל גם סרקזם בשפע.
זה הרגע שבו אתם עומדים שנייכם כנגד כולם, ושום דבר לא יכול להזיז אתכם ממה שבניתם יחד.

בכל סיטואציה בחיים יש לנו מדד מסוים שאנחנו חייבים להקשיב לו.

המדד הזה הוא פשוט : ההרגשה שלנו. 

אני תמיד שואלת את עצמי: האם טוב לי רוב הזמן? האם אני שמחה? האם אני מאושרת? או שאולי אני מוצאת את עצמי מתוסכלת, כועסת, עצובה?

יש לי בראש סוג של מאזניים דמיוניים.

אני שמה בהם את החוויות שלי, את התחושות, את הימים שעברו. שוקלת את מה שהיה טוב מול מה שהיה רע.

זה כלי פשוט אבל עוצמתי, כי הוא מראה לי תמונה אמיתית על המקום שבו אני נמצאת.

לפעמים אני הולכת אחורה, יושבת עם עצמי וחושבת על פרק זמן מסוים שעבר.

ושואלת..מה אני זוכרת יותר? את הרגעים הטובים או את הרעים? מה עלה לי יותר ביום יום , שמחה או כעס, שלווה או תסכול?

בסופו של דבר, המדד הזה והמסקנות שאני מסיקה ממנו הם אלו שמתחילים את תהליך הבחירה שמוביל לשינוי או להישארות.

עצם זה שאני בכלל מתחילה לחשוב עליו, להרגיש שיש לי צורך לשקול מחדש, זה כבר סימן שמשהו זז בתוכי.

וכשאני באמת יושבת עם עצמי, עם המחשבות הכי עמוקות שלי, אני לא יכולה לשקר לעצמי. אני לא יכולה לתרץ, לא יכולה להתכחש למה שאני מרגישה. כי זאת אני מול עצמי.

נכון, אנחנו הכי הרבה שופטים את עצמנו, אבל בסוף המחשבות הן שלנו.

אין קהל, אין מישהו מבחוץ שיגיד בעד או נגד. זה רק אני עם עצמי. ושם, בתוך השקט הזה, נמצאת האמת.

ולכן אסור להתעלם מהמדד הזה. כן לעצור, כן לחשוב, כן לשבת עם עצמי. כי זה הכלי הכי חזק שיש לנו: ההקשבה הפנימית, הידיעה שלא משנה כמה ננסה לעגל פינות, מול עצמנו אנחנו תמיד נדע את האמת.

השינוי באמת מתחיל כשאנחנו מפסיקים להתעלם מההרגשה שלנו 

לפעמים כל מה שצריך זה משפט אחד קטן, כדי לטלטל אותך, להעיר את המוח ולהתחיל לחשוב אחרת.

" זה לא שאין לי אלטרנטיבות אחרות, אבל אני עדיין בוחר בך כל יום מחדש, זה לא מספיק? "

בעבר, כשהייתי שומעת משפט כזה, הייתי ישר לוקחת אותו למקום שלילי. האגו היה מתעורר. בראש שלי זה נשמע כאילו הוא אומר לי שהוא עושה לי טובה.

כאילו יש לו עוד אופציות, ואני צריכה להעריך את זה שהוא בכלל נשאר. מהעצבים הייתי אפילו אומרת לעצמי "שילך, שיבחר באלטרנטיבות שלו, שלא יישאר רק כי אין לו משהו יותר טוב".

אבל עם הזמן הבנתי שהפרשנות הזו לא באמת מגיעה ממני, היא מגיעה מהאגו. לא הבנתי אז מה המשפט הזה אומר.

כי האמת היא אחרת.

המשפט הזה לא בא להקטין אלא להעצים. הוא מזכיר שהחיים שלנו מלאים באינסוף אפשרויות. אינסוף דלתות שאפשר לפתוח.

אנחנו יכולים לבחור איפה לגור, במה לעבוד, מה ללמוד, איך לגדול, לסיים או להתחיל דברים ועם מי לחלוק את החיים.

אז כשמישהו קם בבוקר ובוחר בי מחדש, זו לא "טובה". זו לא "התפשרות". זו בחירה מודעת.

אמירה פשוטה וברורה: "אני יכול לבחור אחרת, ובכל זאת אני בוחר בך". וזה הדבר הכי חזק שיש.

מכאן הגעתי להבנה עמוקה יותר על מהי בחירה. בחירה אמיתית היא תמיד שלי.

לא להחליט בשביל אחרים. לא להחליט "אני עוזבת" רק כדי שהצד השני "ישכנע" אותי להישאר.. לקח לי זמן להבין כמה זה מעוות ולא נכון, לבחור לעשות מעשה.. רק כדי להפעיל את הצד השני, כדי לבחון האם אני חשובה לו בכך שהוא ינסה לשנות את הבחירה שלי.

הבחירה חייבת לבוא ממני.

גם אם היא קשה, גם אם היא לא מושלמת, גם אם בהמשך אתחרט, היא עדיין שלי.

בחירה אמיתית גם לא אמורה להיות מושפעת מגורם שלישי או מסיפורים מבחוץ. לפעמים אנשים מקבלים החלטות על סמך משהו שמישהו אחר אמר להם או על סמך חוויות עבר של אחרים. אבל לא כל מה ששמעתי באמת שייך לי.

בקשר זוגי למשל, לא כל קשר שנגמר בעבר הוא סיבה לחשוב שגם שלי ייגמר באותה הדרך.

אם אני שומעת על קשר קודם של הפרטנר שלי שלא הצליח, למה שאשליך את זה על הקשר שלי איתו עכשיו?

מה שקרה שם קרה להם!

אולי הם לא התאימו? אולי זה פשוט לא עבד?

אבל זה לא אומר שזה חייב לקרות גם לי. 

כל קשר הוא ייחודי, וכל בחירה שאני עושה בו צריכה לנבוע ממה שאני מרגישה עכשיו, לא ממה שמישהו אחר עבר.

הבחירה שלי לא יכולה להיבנות על פחדים מסיפורים זרים, אלא רק על מה שקיים בינינו באמת.

כי ברגע שאני מפילה את ההחלטה על מישהו אחר, אני מאבדת את עצמי.

אני בעצם אומרת "לא אני בחרתי".

דוגמא הכי שכיחה לזה היא:  לעזוב מישהו בשביל מישהו אחר

אם אני עוזבת קשר, זו חייבת להיות החלטה שלי, מתוך שלמות פנימית, מתוך ידיעה שהקשר הנוכחי לא מתאים לי יותר.

ולא להפיל את המשקל על מישהו אחר במקום לשאת אותו בעצמי.

וזה לא מחזיק. קשר חדש שנולד מתוך חוסר אחריות לבחירות הקודמות נבנה על יסוד חלש.

ולצד השני? זה לא הוגן. הוא לא צריך לשאת את ההשלכות של בחירה שאני עשיתי. זה לא נכון לשים עליו את המשקל של "עזבתי בגללו"

לעומת זאת, כשאני בוחרת בשבילי, מתוך שלמות פנימית, יש בזה עוצמה.

יש בזה חופש. לדעת שהחיים שלי הם תוצאה של ההחלטות שלי בלבד.

וזה נכון לכל תחום בחיים.

לא רק בזוגיות. בכל רגע אנחנו מחליטים: "להישאר או ללכת, להתחיל או לסיים, לגדול או להצטמצם".

וברגע שאנחנו מבינים שכל החלטה היא שלנו בלבד, מתעורר בתוכנו חופש אמיתי.

ובקשר זוגי זה עוד יותר ברור.

קשר לא חייב להתקיים.

אי אפשר להכריח מישהו להישאר. הוא מתקיים רק כששני אנשים קמים כל יום מחדש ובוחרים להישאר בו. לבחור, להחזיק, לא כי חייבים אלא כי רוצים.

וזה כבר לא אגו. זו אמת.

כי מכל האפשרויות שיש בעולם, בכל יום מחדש, הוא עדיין בוחר בי. ואני בוחרת בו.

ושום דבר לא מובן מאליו יותר מזה.

ובסופו של דבר בני האדם שונים. תסתכלו פנימה, תקשיבו לעצמכם ותראו מה טוב לכם. אל תבחרו בגלל אחרים, תבחרו לפי מה שאתם מרגישים באמת. כי רק אתם נמצאים בסיטואציה, לא אף אחד מבחוץ. ואם תתנו כל פעם לגורמים חיצוניים לשבש לכם את הבחירה, שום דבר לא יתקדם. בחירה אמיתית יכולה להיוולד רק מתוך הלב שלכם.

שבת שלום🖤

כל החיים דיברתי על דיוק בבחירת פרטנר. על מה אני מחפשת, על מה נכון לי, על מה צריך לקרות בתוך קשר כדי שארגיש שהוא אמיתי. ידעתי לתאר את זה במילים, ידעתי להגיד מה אני לא רוצה, מה מרגיש לי חיקוי ומה מרגיש לי לא אמיתי. אבל לא הצלחתי לשים את האצבע עד הסוף על מה כן.

ואז נפל לי האסימון , לא מהר.. לא בשנייה.. לקח זמן
אבל הבנתי שהנוסחא להצלחה של קשר.. זאת הכלה הדדית, לקבל את הצד השני בלי לנסות לשנות בו כלום , כי רק ככה.. כל אחד מהצדדים יכול להיות באמת הוא.

להכיל אחד את השנייה,  זה אולי נשמע פשוט, אבל בפועל זה לא מובן מאליו. כי ברוב ההיכרות הוונילית, אנשים מתחילים עם מסיכה. הם מסתירים חלקים מעצמם שהם בטוחים שהם "מגרעות". תכונות שהם למדו שאחרים לא סובלים. דברים מהעבר שכבר נמחצו או הושתקו. כאלו שהיו עבור הצד השני "יותר מידי".

אז מה הם עושים? מצמצמים את עצמם. לומדים לדבר פחות, להרגיש פחות, להראות פחות. מוותרים על חלקים שלמים בעצמם כדי להתאים. כדי לא להיות "יותר מידי", כדי שיקבלו וירצו אותם

זה יכול להיות במשהו קטן ויומיומי. מישהו עושה פעולה מסוימת, ולצד השני זה מפריע. הוא לא מצליח להכיל את המעשה, את הסגנון, את האופי. ואז מתחיל אותו מנגנון חוזר, אחד מתכווץ כדי לא להפריע, והשני בעצם לא באמת רואה את כולו.

ופה מתחילה הבעיה. כי כשבן אדם שוב ושוב לא מקבל הכלה, הוא מתחיל להאמין שאולי משהו לא בסדר בו. הקשר אולי ממשיך, אבל בפנים הוא מתרוקן.

הרי למה מתחילים השקרים, ההסתרות? כי בסוף תמיד נמשיך לחפש את מה שחסר לנו, מישהו שיקבל אותנו כפי שאנחנו, ולכן הדיוק הזה כל כך נדיר.

עם הזמן הבנתי שזה בדיוק מה שהפיל כל קשר שהיה לי. כי ברגע שאני לא אני עד הסוף, זה לא מחזיק.

להכיל זה לא רק לסבול תכונה מסוימת. זה להבין שהיא חלק מהבן אדם, ולדעת לקבל אותה. לפעמים זה בא לידי ביטוי בשיחה, לפעמים במעשה, לפעמים ברגש. הכלה אמיתית היא לא רק סבלנות, היא אהבה. זה להגיד: אני רואה אותך עם כל מה שאתה, ואני עדיין כאן.

זה אותו ין ויאנג שכולנו מחפשים. לא מישהו זהה לנו, אלא מישהו שמשלים אותנו. אחד שמחזיק מקום כשאני נשפכת, ואני מחזיקה מקום כשהוא מתכנס. אחד שלא מבטל אותי אלא נותן לי לגדול, ואני עושה אותו דבר עבורו.

וזה קשה.

קשה למצוא פרטנר שיודע להכיל באמת, לא רק להיות נוכח אלא גם לאהוב את מה שהוא מכיל. אבל כשזה קורה ? שם יש שלווה. שם יש שקט פנימי. שם יש את הפינה הזאת שאתה רוצה לחזור אליה שוב ושוב, כי היא נותנת לך את התחושה שאין צורך להצטמצם. אתה יכול להיות אתה עד הסוף, והצד השני רואה אותך, מקבל אותך, ואוהב אותך בדיוק ככה.

וזה בעצם מה שכל הזמן חיפשתי, גם אם לא ידעתי איך לקרוא לו. היום אני מבינה שזה לא רק קשר של שליטה. זה קשר של אמת. קשר שלא מבטל, אלא מכיל. לא מצמצם, אלא מפריח. וזה בידיוק הבית שתמיד רציתי למצוא.