תמיד היה לי קל לייעץ לאחרים.. להגיד "אם תעריך את עצמך, רק אז יעריכו אותך".
זה נשמע כל כך נכון כשאומרים את זה לאחרים. אבל האמת? כשזה נוגע אליי, שם זה תפס אותי.
הייתי בטוחה שאני מעריכה את עצמי.
ואז פתאום..קלטתי שאני ממש לא.
חשבתי שהערכה עצמית זה להראות ביטחון, לדבר חזק, להחזיק ראש מורם.
אבל זה לא. להעריך את עצמי זה דווקא בשקט.
זה לדעת בפנים שאני שווה, גם בלי שמישהו ימחא לי כפיים.
זה להרגיש שלמה עם עצמי, גם אם אף אחד לא רואה.
הרגע שזה היכה בי היה כשקלטתי שאני כל הזמן דואגת לכולם, אבל לעצמי אני לא.
תמיד הייתי זמינה, תמיד הייתי שם למלא צורך, להיות התשובה של מישהו אחר. זה גרם לי להרגיש נחוצה, אולי אפילו אהובה.
אבל כשהתחלתי לדאוג לעצמי? פתאום משהו השתבש.
האנשים סביבי לא קיבלו את זה. הם הסתכלו עליי כאילו השתניתי, כאילו משהו בי התקלקל.
אבל האמת היא שלא השתניתי.. פשוט התחלתי להבין.
זה לא קרה ביום אחד. זה לקח זמן.
לקח זמן לשים לב שברגע שאתה ממלא חלל של מישהו, יש לו אינטרס שתישאר שם. נוח לו.
הוא מראה חיבה, אהדה, כל עוד אתה באותו מקום שמשרת אותו.
אבל כשאתה פתאום דואג לעצמך? משהו משתנה.. והם כבר לא מבינים מה קרה.
בחרתי להקיף את עצמי באנשים שרואים אותי באמת, אבל גם להבין שזה לא תנאי.
כי לא משנה מי יישאר ומי ילך ,אני נשארת עם עצמי. וזה הדבר הכי חשוב.
היום אני מזכירה לעצמי: תדאגי לעצמך.
תעריכי אותך. תזכרי שאת חשובה.
כי בסוף? זה תמיד מתחיל ונגמר בך.
שבת שלום 🖤